שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    אל תראוני שאני שחרחורת
    גלות יהודי אתיופיה טרם באה לקצה. בשובו הביתה מגלה האתיופי כי דיירי הבית, אחיו, שנעדרו מן הבית כמותו, בוחנים אותו בחשש, מסרבים להאמין שאף הוא ריקמה טבעית מרקמות העם. יעקב גונצ'ל בא חשבון עם ישראל הלבנה

    ישראלים שחורים הינם חזון נפוץ זה כשני עשורים בארץ הקודש. למרות הזמן הרב שחלף וההתעניינות המיידית של ישראלים "לבנים" בבני קהילתי, שלא דעכה עם השנים, עדיין המפגש בין שתי הקבוצות מלווה תחושות ניכור. אני אשתמש בערבוביה במלים "שחור" ו"אתיופי", שבשתיהן כוונתי אחת - ליהודי אתיופיה; ה"לבן" הוא מכלול הקבוצות בחברה הישראלית שאינן שחורות, הישראלי המצוי.

     

    מי אנחנו, אם כן? "אחים שחורים" בעבר, "שחורים" בעלמא כיום. נטלתי על עצמי לתאר קטע אחד במעגל היחסים בין האתיופי לבין יתר האוכלוסייה, את נקודת ההשקה בין שתי הקבוצות. אין כוונתי לדבר על האדם השחור בכלל, כי אם על יהודי אתיופיה בלבד. ביקשתי לסמוך דברי על מלומדים ומאמרים, אך לא נחה דעתי מחיבורים העוסקים בניתוח האדם השחור ובהגדרתו - בהגדרתי, למעשה, ולכן כמעט לא ייעשה בהם שימוש. ככל הנראה טרם הבשילה השעה ל"תרנגול הכפרות" של הקהילה האתיופית. דברי, אם כן, אינם מתיימרים להוות ראי לכלל הקהילה שלה אני בן, אין לי אלא אני עצמי. מנקודת מבט זו, של בן הקהילה בשנות ה-20 המאוחרות לחייו, אנסה לרדת לנבכי נפשו של האתיופי הישראלי.

     

    שחור שהטמיע עצמו בחברה לבנה האופפת אותו מכל עבריו, שומה עליו שכל פן בחייו יושפע מיחסי הגומלין שבינו לבין הלבן. היאך הם חייו של השחור האתיופי בחברה הישראלית? תקצר היריעה מלתאר תיאור מלא של חוויית האדם השחור בחברה לבנה. הדעת נותנת שאנשים שונים אינם חווים מאורעות באותו האופן, איש-איש על פי אישיותו חווה את שחרותו באופן המיוחד לו. למרות זאת, אין להתעלם מהעובדה כי גם בהינתן השוני, עדיין רב המשותף לבני אדם על המבחין ביניהם וניתן יהיה לאפיין את החוויה בקווים גסים.

     

    כיוון שנכון לעת הזאת עדיין מדובר בדור מעבר, יש להבחין בין מי שידע חיים מלאים בארץ אחרת - ארץ שהעומד בראשה, בניה ומעצביה, עד אחרון שואב מימיה, כולם אתיופים ממש כמותו - לבין מי שלא ידע ארץ אחרת, מי שהיותו אדם שחור בעולם לבן היא לדידו חוויה מוּלדת.

     

    דור העלייה

    לשם הבנת האתיופי המבוגר העולה לאוטובוס בלבושו המסורתי, עטוי בד לבן דמוי סדין, דובר שפתו שלו, יש לבחון את היריעה שממנה הוא גזור. יהודי אתיופי זה חי רוב חייו באתיופיה, שם היה אדון לעצמו ולגורלו, לטוב ולרע, אדנות שהעולם המערבי איבד. העובדה כי אחיזת השלטון האתיופי בתושביו רעועה מאפשרת לאתיופי, בייחוד למי שאינו בן עיר אלא שוכן באחד הכפרים, אוטונומיה כמעט מוחלטת על חייו. אותו עובד אדמה הוא על פי רוב מי שבזיעת אפו יביא לחמו. האתיופי היהודי, בניגוד לאחיו ביתר הפזורה העולמית, נהנה מתחושת ריבונות וערך עצמי שקונה אדם שאינו נזקק לדבר כדי להתקיים אלא לאדמתו. תופעה זו חולפת ודועכת לאטה בעולם המודרני, שבבסיסו מונחים יחסי התלות בין אוכלוסיות ופרטים, יחסי תלות שהחליפו את הצורך באדמה כמקור קיומי מיידי.

     

    היהודי האתיופי, שחי בין נוצרים, מוסלמים ואחרים, נידון לנידוי מחיי החברה הכלליים, נרדף בשל דתו, ונשא על שכמו אמונות פרימיטיביות- אנטישמיות המייחסות לו תכונות מאגיות. למרות כל זאת, אורח חייו, למעט עניינים שהכתיבה הדת, כמעט לא נבדל מזה של האוכלוסייה הכללית, שהיתה אף היא בעלת מרכיב דתי דומיננטי. בכל קשייו אלה ראה היהודי האתיופי ייסורי גלות, חלקם ייסורים שהינם נחלתם של צאצאי גֵרים ומהגרים באשר הם וחלקם ייסורים השמורים ליהודים בארצות פזוריהם.

     

    חרף העובדה שחייו של אותו אתיופי-יהודי לא היו קלים, מעולם לא הילך בשפיפות קומה. העושר התרבותי באתיופיה, ההיסטוריה העתיקה של חיי מדינה וממשל ועובדת היותה אחת המדינות העתיקות בתבל - כולם מקור לגאווה, שרישומה לא נעדר גם מיהודיה. מצבם הנוכחי של התושבים אינו נתפש בעין אתיופית אלא כמצב זמני. באתיופיה משוכנעים כי עוד ישובו ימי הזוהר שלה, עת נמנתה כרביעית במעצמות תבל, עת חצתה את הים האדום בספינות מלחמה, כבשה ללא מאמץ את תימן ושיבשה מהלכים צבאיים של מצרים באיימה לסכור את מקור הנילוס. אף את ניסיונות ההשתלטות של הקולוניאליזם בן המאה ה-19 דחתה אתיופיה מעליה. צבא הכיבוש האיטלקי הובס ושב לארצו מוכה ומושפל, השפלה שתמשיך לבעבע בעורקיו שנים רבות.

     

    בסביבתו החדשה, הזרה, הישראלית, מתקשה האתיופי להתנהל. אין הוא מוצא את מקומו בפסיפס החברתי הישראלי. האתיופי, כך נדמה, עומד מנגד לחברה הכללית מבלי ליטול בה חלק.

     

    הדעה הרווחת היא שקשיי ההסתגלות של האתיופי נובעים מעצם המעבר מעולם פרימיטיבי לעולם מודרני. לאמיתו של דבר, חלק לא מבוטל מן הקשיים נובע מהמעבר מעולם של עצמאות מקסימלית לעולם של עצמאות מינימלית. האדם המערבי השפיע עצמו בביורוקרטיה ובביורוקרטים, המצמצמים את תחום הפעולה החופשית של האזרח. לעומת הביורוקרטיה, המצירה את צעדי האזרח המערבי שכפף עצמו בפני המוסד, "האח הגדול", אפשרו המרחבים האתיופיים לאדם לנהל את חייו תוך מגע מינימלי עם השלטונות. למרות זאת, או בשל כך, תחושת ההזדהות הקולקטיבית והפטריוטיות של העם האתיופי עמוקה כעומק הקשר של החקלאי האתיופי אל אדמתו-מכורתו. האתיופי, שרגיל היה לקבוע את גורלו במו ידיו, מתנהל באי-טבעיות מגושמת בעולם שבו השליטה על מהלכיו של אדם אינה בידיו, אלא בידי הריבון.

     

    האתיופי עומד דומם אל מול גופים אדירי ממדים אלה, בעלי שלוחות החובקות את כל מערך החיים, למן לידתו של אדם ועד לקבורתו. בשל היותו חסר את השפה והאמצעים לתקשר עם גופים עצומים אלה, נדמים הם בעיניו כמכונות ענק. האתיופי ידע בארץ מוצאו גופים נוקשים, אך היזקקותו לגופים ולמוסדות היתה עניין מבוטל, והאינטראקציה ביניהם - מינימלית. הדרישה כי על כל האתיופים, מקטן ועד גדול, להסתגל לחיים מערביים אינה יכולה להיחשב כדרישה לגיטימית. לעניות דעתי, אין לבקש ממי שחיו מרבית חייהם במסגרת תרבותית, חברתית וכלכלית שונה בתכלית לזנוח את עברם ולהסתגל לחיים אחרים. החברה הישראלית הכללית היא שצריכה להסתגל לאתיופים ולהבין כי למרות השוני, הם חלק מן המרקם הישראלי.

     

    האתיופי המבוגר, שידע עמל כל חייו, מבקש לעצמו מנוחה; לדידו, עשה הוא די והותר כדי להיות זכאי לה. אין הוא מצפה להיות חלק אינטגרלי מהשיח הישראלי. כל חייו מתנהלים בד' אמות קהילתו. המגע עם הלבן מצטמצם למגע רשמי: הלבן הוא סַפָק העבודה, הוא גובה המסים, אך כמעט שאין התחברות וולונטרית עימו, כזו שאינה מבוססת על קשר כפוי בבסיסו. האתיופי המבוגר מכיר בשוני מהותי בינו לבין הלבן, ולדידו, אין הגשר בין שני העולמות משמש אלא לעניינים טכניים. באשר לאתיופים הצעירים, הדרישה להסתגלות היא מיותרת. יותר משחפצה החברה בהסתגלותם, הם רוצים בה.

     

    הצבר

    הצבר האתיופי נבדל מאביו העולה. הבחירה לחיות בחברה לבנה לא היתה שלו. למעשה, אנוס הוא להיות שחור, שהרי אין הוא שחור אלא בשל העובדה כי הוא חי בחברה שאינה שחורה. אביו ידע מקום שבו היה נטול צבע, מקום שבו ההתייחסות לצבעו, אם היתה כזו, מעולם היתה התייחסות אובייקטיבית.

     

    הצבר האתיופי שוחה בים גועש. על אביו ואמו אינו יכול להישען. המשפחתיות הישראלית, הידועה כמשענת איתנה, קורסת על מפתן ביתו. הוריו, שאת שפת הארץ לא יידעו, מפקירים את בנם בחוסר ברירה לידי הגורל. הנער הרך נאלץ לנהל את חייו, על קשייו כנער וכאתיופי, ללא רוח גבית בדמות משפחה. הצבר האתיופי, או מי שעלה בשנים הראשונות לחייו, אינו יכול שלא להיסחף. בהעדר יד מכוונת מוצא עצמו הנער מתפתה לזמינות הכסף והשליטה שמציע העולם התחתון, וככל שהוא צעיר יותר וטרם הספיק להכות שורש בעומקה של אדמה מוכרת, ההיסחפות מוחשית יותר.

     

    אחד הדברים הראשונים שאין הצבר האתיופי מצליח לחמוק מהם הוא ההבדל בין המסגרת הביתית שאותה מנהל אביו לבין המסגרת החיצונית, שאיתה הוא מתחכך מדי יום ביומו בחייו החברתיים. מכל עבר הוא חש את הרתיעה מאביו עטוי הגלימה.

     

    בשלב השני תבוא ההבחנה בינו לבין אביו - הוא עומד על כך שלבושו, מנהגיו ואורח חייו של אביו שונים משלו. אביו מנהל את חייו בתוך המסגרת הישראלית כפי שניהלם באתיופיה, ככל שהדבר ניתן. לפיכך מחליט הנער שקביעות החברה לגבי אביו אינן חלות עליו. הוא יעשה מאמצים ליצור הבחנות בינו לבין אביו, וברוב המקרים אף יפעל באופן אקטיבי כדי להעמיק את התהום ביניהם. אין הוא דובר את שפתו, אין הוא מכיר בערכיו. בעיניו, נושא הוא בצבע עורו את קללתו.

     

    בשלב השלישי יבוא הרצון להסתפח. הצעיר מבקש להידמות לאחיו החדש, הלבן. מאמץ הוא את מנהגי הלבן וזונח את מנהג אבותיו. בחלוף הזמן הוא מתחיל לנטור טינה כלפי אביו, סולד מאורח חייו, סולד מצבעו. כבר אמר שייקספיר שכל העולם במה, ואכן האתיופי שחקן הוא. בכל אשר ילך, זרקור בהיר-אור מאיר אותו. ירצה או לא, לטוב או לרע, בכל אשר יפנה, צבעו אינו מאפשר התמזגות עם סביבתו. נוכחותו נושאת עימה את תודעת הצבע.

     

    האתיופי הוא הטריגר המאפשר ללבן לחוות את צבעו. משנכנס האתיופי לטווח הראייה, שוב אין צבעם של הלבן והשחור עניין של מה בכך. אין מדובר בתופעה פיזיקלית פשוטה של אורכי גל שונים המוחזרים מעורו של אדם כתוצאה מפיגמנט כזה או אחר, אלא הצבעים לובשים משמעות מטאפיזית. השחור והלבן מפנים את מקומם, וצבעיהם הם שהופכים לשחקנים הראשיים בהצגה.

     

    מחזה אינסופי זה מפצל את נפשו של האתיופי לשתי דמויות. לכל אתיופי יושב ציון שתי פנים, אישיות כפולה, באחת הוא מתרועע עם אחיו השחורים, ובמפגשו עם הלבן הוא עוטה את האחרת. האתיופי נתפש בעיני הלבן, האחר, כמייצג ראוי של כלל האתיופים; שהרי השחורים שחורים הם כולם, אין הלבן מבדיל בין שחור לשחור, בין אתיופי לאתיופי.

     

    חולשה אנושית ידועה היא שאדם מבקש לו כללים ומסגרות. התנהגותו של אתיופי אחד בחברה הכללית תקבע בעיני הלבן את התנהגות כלל האתיופים. אתיופי בעל תודעה חברתית מינימלית, החש סולידריות עם אחיו האתיופים, נמצא במלכוד במפגשו עם הלבן. פראנץ פאנוֹן, רופא ופסיכיאטר צרפתי שחור, מתאר בספרו "עור שחור, מסכות לבנות" את החבל הדק שעליו מתנהל רופא שחור בחברה הלבנה:

    "זה היה המרצה הכושי, הרופא הכושי; אני, שהפכתי יותר ויותר שביר, נרעדתי מכל ספק סכנה. ידעתי למשל שלו עשה הרופא שגיאה, זה היה סופו וסוף כל הבאים אחריו. באמת, מה יש לצפות מרופא כושי? כל עוד הכל היה בסדר נשאו אותו על כפיים, אבל זהירות, בלי שטויות, בשום מחיר! הרופא השחור לעולם לא יידע כמה הוא קרוב לביזיון. אני אומר לכם, הייתי כלוא בין חומות: לא גישותי המעודנות, לא ידיעותי בספרות ולא הבנתי בתורת הקוואנטים נשאו חן" (תרגמה תמר קפלנסקי, ספריית מעריב, 2004).

     

    במצב דברים שכזה, כאשר האתיופי נושא על שכמו את משא קהילתו כולה, הוא מאבד את אישיותו האינדיבידואלית, משיל הוא מעצמו את האדם הפרטי שבו ונוהג כפי שהיה חפץ לצייר את תדמית קהילתו בעיני הלבן. האתיופי מאבד את הספונטניות, מטשטש את הייחודי שבו ומתאמץ לסגל התנהגות שהינה היפוך של אוסף הסטריאוטיפים שדרכם רואה הלבן את האתיופי - כל זאת כדי "להוכיח" שלמרות צבעו אין הוא אחר ואין הוא משונה אלא בצבעו. אֵיימֶה סֵזֵר, משורר והוגה דעות ממרטיניק שבאיים הקריביים, היטיב לתאר זאת בשירו "כושיות" (תרגמה ש. ענבל):

    "...האומרים לאירופה ראי

    יודע אני כמותך היות אדיב

    יפה מידות כלומר איני שונה ממך

    מה ממך יהלוך - עורי שחור.

    הן השמש היא השחימתהו...".

     

    עמידה תמידית זו מול הלבן מביאה את האתיופי למודעות עצמית הרסנית: בכל התנהלותו רואה הוא את עצמו כמבחוץ, בעיני הלבן. מאמצים נפשיים כבירים אלה מביאים להתנהלות נוקשה וקשיחה של האתיופי הייצוגי, השחקן הבודד על הבמה הלבנה.

     

    השוני הטבוע בתאי עורו של האתיופי הוא לו לרועץ בשאיפתו לבטל את המחיצות בינו לבין הלבן. מבלי משים, נשטף אף הוא במערבולת המסרים הגלויים והסמויים שמשדרת החברה הלבנה. חברה זו אינה מותירה מקום של כבוד לשחור, לא בתפישותיה, לא בהתנהלותה ולא בלשונה, המקפלת בתוכה את הלא-מודע החברתי. בשפתו של הלבן, החיובי מתגלם בביטויים בהירים; לעומת זאת, אדם השרוי בדיכאון נתון "במרה שחורה", ומי שיומו אינו מוצלח יודע "יום שחור", שאותו יבשר "חתול שחור", ועוד ארוכה הרשימה. הצעיר האתיופי מפנים, שלא במודע, את יחס הלבן אליו ואל אביו, ומתנהג כאותה קבוצה שאת קירבתה ביקש.

     

    וכך ניתן למצוא אצל הצעיר האתיופי אותם סממנים המצויים בלבן. אביו, גם לפי דעתו, הינו אפריקאי פרימיטיבי שאבד עליו הכלח. האסוציאציות שעולות בלבן ביחס לאתיופי עולות באופן פרדוקסלי גם אצל אותו צעיר אתיופי, בהבדל אחד - אצלו יש מטען רגשי שלילי מוגבר להתייחסותו זו אל אביו. שונא הוא את אביו על היותו אתיופי. אט-אט הופך אותו צעיר ללבן בעור שחור. לעתים בשלב מסוים מגיעה נקודת השבר. בא היום שבו הצעיר מבין שאין הוא באמת חלק מן המרקם הלבן. או אז יבקש הוא את אביו הזקן, בתקווה שלא איחר את השעה.

     

    מִבצעי העלייה

    עליית יהודי אתיופיה נחשבת סמן גבורה נוסף על החזה עטור האותות של צה"ל ושירותי הביטחון הישראליים. צה"ל, בכוחו ובתושייתו, הציל שחורים מזי רעב מאחת מהמדינות הנחשלות בעולם. יהודי אתיופיה לא עלו כיתר אחיהם המגיעים מהתפוצות. לעלייה זו לעולם יהא דין אחר.

     

    ההיסטוריה של האתיופי הישראלי מוכתבת על-ידי פעילים ופורשי חסות, תחת שתיכתב בדם האנשים שקבעו את מסלולה. "עובדה היסטורית" היא כי יהודי אתיופיה הועלו בכוחו של צה"ל. היהודי האתיופי לא נטל תפקיד בסיפור עלייתו שלו מעבר לתפקיד שממלא רהיט או חפץ הניטל משם לכאן. כך נכתבים דפי ההיסטוריה, הנצרבת בתודעה הקולקטיבית הישראלית.

     

    האתיופי עומד משתאה אל מול פני ההיסטוריה, המשתנים נגד פניו. עד לא מזמן נדמה היה בעיניו כי הוא שהיה ראשון לפעול, הוא שגמר אומר בלבו לשוב "הביתה", בעוד ממשלות ישראל עסוקות היו, כמעט מיום הקמת המדינה, בהתחבטות פנימית ואטית אם יש מקום לוותר על ההגמוניה הלבנה של ארץ הקודש. הוא שנטל נפשו בכפו ממש, העמיס את כל חייו על בהמת משא ועל כתף. רכבת אווירית וספינה בלב ים יש בכוחם, מתברר, גם לשכתב את ההיסטוריה. בחלוף הזמן, משרואה האתיופי כי צה"ל הוא המועלה על נס בכל הזדמנות, מתערערת בו אט-אט האמונה כי פועלו וקורבנו זכאים להכרה. במרוצת החיים השוצפים, אין הוא מתפנה לבחינה מעמיקה, תחושותיו ותודעתו שלו מתחלפים בתודעה הציבורית, שבה הוא נתקל בכל אשר יפנה.

     

    לא ניתן לעקור את העובדות כפי שהיו ממי שחוו אותן על בשרם, אך האתיופי הצעיר, שאינו בעל זיכרון משל עצמו, אלא ניזון מאותם מקורות שמהם ניזונה החברה הכללית, רואה את הוריו באותו אור סביל ונזקק שבו מאירה אותם החברה הישראלית הכללית, שהרי בביתו אין מדברים בזוועות סודאן. בביתו הוא חש היטב בנוכחות המוות ובדממה העוטפת את הקירות, אך עוד לא הגלידו הצלקות, והס מלהזכיר. ככל שפעולות צה"ל זוכות להאדרה ולהעצמה בסיפור עלייה מורכב זה, כך מוצא עצמו האתיופי משולל כל הכרה בפעולותיו ובמעשיו.

     

    על גבי גיליון זה ניתן אולי להטביע מעט צדק היסטורי. הגבורה האמיתית נתגלתה באנשים שנטשו את ביתם ואת רכושם. גבורה יאה למי שהלכו ביערות במשך שבועות וחודשים בחסות הלילה, לעתים בקבוצות של מאות אנשים. הגיבורים הם מי שחמקו מקלגסי הצבא האתיופי, מי שעמדו בנחישות אל מול שודדי דרכים, מי שהיו מוכנים לחיות במחנות פליטים שג'בליה היא כגן-עדן לעומתם, מי שנאלצו לבלות את ימיהם בהסתתרות מחיילי צבא סודאן שמא ייחשפו כפעילים יהודים. גיבורים הם מי שהיטלטלו בין חיים למוות ומי שעונו במרתפי הכלא הסודאניים והאתיופיים, מי שדבקו בחלומם אף שחלום זה גבה את חיי יקיריהם. צריכה האמת להיאמר, גבורתו של צה"ל בסיפור העלייה האתיופי מוטלת בספק.

     

    חיי יהודי אתיופיה בסודאן, בדרכם ארצה, היו נסבלים בתחילתם. פעילי המוסד הישראלים דרבנו את הפעילים המקומיים לפעול להגעתם של עוד ועוד מיהודי אתיופיה לסודאן. והם אכן הגיעו: נישאים על כנפי המשיחיות ומדמים בעיניהם את שליחי אנשי הביטחון כנציגיו של המשיח נהרו אלפים לסודאן. נציגי כוחות הביטחון לא היו ערוכים כלל למספר הנוהרים למחנות מדי יום ביומו. טיפין-טיפין מתוך אותם גלים שוטפים, הצליח צה"ל להוציא אל מחוץ לסודאן עשרות בודדות בכל פעם. בינתיים התארכו הימים והפכו לשנים. רבים מיהודי אתיופיה הספיקו במהלך השנים לרכוש את השפה הערבית-סודאנית על בוריה.

     

    משהתעשת צה"ל, לא נותר לו אלא לעסוק במבצע הצלה. בתוך זמן לא רב הפכה סודאן לתופת, ומי שנותרו בה היו בסופו של דבר לאודים מוצלים. מי ששמו נפשם בכפם ועמדו כנגד כל סכנות הדרך ישבו חסרי אונים אל מול פגעי המחנות. ילדים נשמו את נשימתם האחרונה בזרועות הוריהם, שהמתינו למשיח. צה"ל, המשיח שאכזב, רק את גבורתו ידע לספר, ולמרות מחדליו היה לגיבור היום. האתיופי, שמוכן היה למסור את נפשו בשל יהדותו ולקנות בייסורים את ארץ אבותיו, מגלה בבואו ארצה כי מסעו היה לשווא, שהרי רק טעה לחשוב כי יהודי הוא.

     

    תורת המעמדות

    בכל סקר סטטיסטי מתגלה מחדש העובדה כי אחת האוכלוסיות הנחשלות בארץ, אם לא הנחשלת שבהן, היא הקהילה האתיופית. סקרים אלה, הנערכים חדשות לבקרים, קטלגו את האתיופים כ"נזקקים". ככלל, לאתיופי כיום אין עמידה בשיח הישראלי, והוא נתפש כמי שמקומו ניתן לו בחסד. תווית הנזקק, המלווה כל אתיופי באשר הוא, פועלת את פעולתה בנפשו, ובסופו של יום הוא מפנים את הגדרתו החיצונית ומאמץ דפוסי התנהגות מתאימים.

     

    כלוא בעמדת נחיתות זו, כל טענה של אתיופי בעניין אי-השוויון זוכה ליחס של ביטול, אין הדבר נתפש אלא ככפיות טובה. נדמה כאילו כל ישראלי לבן באשר הוא חש כאילו הוא, אדוני הארץ, בעצם ידיו העלה את האתיופים ארצה, ולפיכך חב לו האתיופי את חייו. אחד ממכרי, שעלה לא מכבר מצרפת, טען באוזני כי גזענות אמיתית יש בצרפת, באירופה. כאן בארץ המצב טוב בהרבה. במלים אחרות: "אין לך על מה להלין, המצב יכול היה להיות גרוע הרבה יותר".

     

    את נקודת המוצא הפטרונית שלו, שנעלמה לחלוטין מעיניו, לא הייתי מוכן לאמץ. מבוצר בהנחה כי על השחורים לסבול מידת מה של גזענות, הוא מציע בפני את סבלו של השחור בארצות אירופה. מסרב אני להכיר בבערות מקומית ולגזור על עצמי חיי שוליה ושוליים, רק בשל העובדה שנמצא שיש בעולם בערות גדולה מזו. אילו היה המצב הפוך, אילו היה הוא נתון במקומי, אילו היה הלבן באותה עמדת נחיתות של השחור, ודאי לא היה מבקש לדור בכפיפה אחת עם הרע, ולו יהא זה הרע במיעוטו. החברה צריכה לעקור את תחושת העליונות הגזעית באשר היא, יהא זה בארצות אירופה, אפריקה או ישראל.

     

    תפקידו של האתיופי, אם תרצו, הוא להביא את המשיח שבושש לבוא למחנות בסודאן. האתיופי, שחסר היום יותר מכל את ההכרה בערכו, אינו מבקש אלא את ההכרה בהיותו אינדיבידואל. רוצה הוא בהכרה הפשוטה כפי שמכיר אדם ברעהו, רוצה הוא שיכירו בו כאדם שווה-ערך בפני עצמו, לא רק כחלק מקולקטיב. אין הוא מבקש אלא שהמרכיב הפיגמנטי במפגש עם הלבן, שמשום מה הוא מרכיב יסוד שמעולם לא נעדר מקומו, יחדל מלהתקיים.

     

    גלות יהודי אתיופיה טרם באה לקצה, התחושה כי הקרקע נעה באי נוחות למדרך כף רגלו של היהודי עדיין אופפת את האתיופי. בשובו הביתה מגלה האתיופי כי דיירי הבית, אחיו, שנעדרו מן הבית כמותו, בוחנים אותו בחשש, מסרבים להאמין שאף הוא ריקמה טבעית מרקמות העם.

     

    השחור האתיופי בארץ ניצב אל מול שאלות בסיסיות ביותר: תחילה שאלת הזהות ולאחריה שאלת השייכות, שבמובנים מסוימים נגזרת היא לשאלת הזהות: תפישת ה"אני" של מי שנולד בארץ שבה זהות מעולם לא היוותה שאלה הופכת לאמורפית ושברירית.

     

    מי שקרע עצמו מארץ שבה יושבות קבוצות אתניות בעלות זהויות מובחנות ומפורדות נידון להתמודדות יומיומית עם שאלת עצמיותו. בשלב זה, שבו הישראליות על שבריה מנסה להתגבש לכדי זהות הומוגנית אחת, על הלבן לזכור כי גם למרכיב השחור שבה צריך להימצא מקום. כמו הלבן, צריך אף האתיופי לדעת לשבור את החומות שבהן הוא מוקף, להכיר בערך עצמו כאתיופי ולחדול מנסיונו להיות לבן בעור שחור. הקהילה האתיופית צריכה להשיל מעצמה את ההתעסקות בצבעה, לוותר על המסכה ולראות את עצמיותה מבעד למעטה הצבע. להפנמה האתיופית של תפישת הלבן את הצבע כגורם מכונן אין מקום. אם תרצו, "ראוני על אף שאני שחרחורת".

     

    עו"ד יעקב גונצ'ל, תושב קריית גת. המאמר התפרסם בגליון מס' 30 של המגזין "ארץ אחרת".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עולים בכותל
    צילום: ששון תירם
    המאמר התפרסם ב"ארץ אחרת"
    מומלצים