שר השיכון זאב בוים: "צריך לקדש את החיים בכל מצב"

בשנת 1997 יזמתי חוק במסגרתו יינתן תמריץ כלכלי לתורם ולבני משפחתו, תעשנה פעולות לעידוד החתימה על כרטיס אָדי ויקבע כי עוד בחייו יצווה אדם את גופו ואבריו לפי הצורך, כך שאחרי מותו לא יהיה צורך באישור משפחתו, אלא אם כן המשפחה תביע סירוב במצבים מסוימים.

לא הצלחתי להעביר את החוק, אך חלק מן הדברים יושמו אחר כך. העובדה שזה דורש הרבה זמן טמונה, לדעתי, בצורך בשינוי תרבותי ובשינוי גישה.

כולנו שווים

לא שמעתי על גישה גזענית לעניין, להיפך: נגעה לליבי החלטתם של הורי ילד פלסטיני שנהרג בשוגג מירי חיילי צה"ל במהלך מרדף ללכידת מבוקשים, לתרום את אבריו. ביקרתי את המשפחה בסוכת האבלים כדי לנחם את ההורים, להכיר להם תודה ולהעלות על נס את תרומתם המיוחדת, בה הם הפגינו גדולה אנושית יוצאת דופן. מי שמבקש לעשות סלקציה גזענית בתחום האנושי הזה, מוטב שלא נקבל ממנו תרומה בכלל.

התרומה והדת

אחת הסוגיות הקשות בנושא הזה היא מועד קביעת המוות שאז הייתה סביבו מחלוקת קשה שטרם נפתרה סופית גם היום. יש רבנים המתחבטים בכך מאוד וגם אוכלוסייה גדולה שהיא לאו דווקא חרדים אלא שומרי המצוות ואפילו חילונים, נרתעים מהעיסוק במוות. לוקח זמן לשנות את הלך הרוח. הפתרונות הם בפרסום, בטיפול בנושא ובהתמדה בטיפול בנושא. צריך להעלות על נס כל מקרה שבו משפחה או אדם, עוד בחייו, מצווה את אבריו למען חולים. אני מאמין שזו הדרך: לא בלחיצת כפתור ומהפכה אלא דרך תהליך של שינוי תרבותי שאני מאמין שהוא יתקיים.

מילה לספקנים

אני קורא לאזרחי המדינה, על בסיס הגישות ההומנית והיהודית המקדשות את החיים על-פני המוות, להתגבר על מעצורים פסיכולוגיים טבעיים ולראות את המטרה הנעלה של הקניית חיים חדשים ומניעת סבל מאנשים כמטרה עליונה. יש לנהוג בהתאם לכך, לחתום על כרטיסי אָדי ולהתנדב להציל חיים במובן הנעלה והפשוט של המילה.

רוצים לראות מי עוד חתם על כרטיס אדי ומפציר גם בכם להציל חיים? לחצו כאן