הרב בן נון: אין הבדל בין יהודי לגוי בעניין גמילות חסד
הרב יואל בן נון, רב ומחנך בישיבת הר עציון ומרצה במכללת הרצוג, עשה מעשה. כדי לגשר בין הדת לרפואה, יזם פורום של 40 רבנים, שהוכשרו לייעץ למשפחות שמתלבטות ברגעים הקשים בכל הקשור לתרומת אברים. הוא משוכנע שתרומת אברים עולה בקנה אחד עם ההלכה היהודית, ואומר: "אין זכות גדולה יותר לנפטר ולמשפחתו מהידיעה כי בזמן בו מתפללים לעילוי נשמתו, האברים שלו מצילים חיים של אנשים אחרים"
החתימה
חתמתי על כרטיס אָדי לפני כשנה וחצי.
ההתלבטות
לא היו לי שום התלבטויות. מרגע שהרבנות הראשית פסקה בעניין בשנת תשנ"ז (1986), אני מקבל את פסיקותיה. הדבר היחיד שהפריע לי הוא שקיבלו את פסק הרבנות באופן חלקי ולא קיימו את כל התנאים שקבע: בדיקת עזר במכשיר, נציג מטעם הרבנות בתהליך וועדת מעקב משותפת. אך עוד יותר מזה מפריע שלמרות פסק הרבנות ולמרות אלה שכן תורמים, עדיין מתים בישראל 60-80 איש בשנה בשל המחסור באברים. זה משגע אותי, זה מדיר שינה מעיניי.
הגורם
חתמתי בעקבות קורס רבנים שיזמתי בנושא. קדמו לכך פסק הרבנות והמשפט שהוסיף פרופ' יהונתן הלוי לכרטיס אָדי ומתנה את התרומה באישור חכם דת שבוחרת המשפחה.
התגובות
תגובה מאוד שכיחה היא תמיהה על שאני סומך על הרופאים. כשהרופא מודיע שאין יכולת אנושית להציל את החולה, שהכל דומם והאיש נפטר אז הכל בסדר. אבל כשמכונה מחזיקה את הפעימות, פתאום תוהים אנשים אם ניתן לסמוך על הרופאים: אולי במקום אחר יש תרופה? אולי הרופא טועה? אחרי שאני מכיר את הבדיקות ומשמעותן ויודע מה לשאול את הרופאים, מה שלפני שנתיים לא ידעתי, אני בהחלט סומך עליהם.
אני עושה
לפני כשש שנים התחלתי לפעול כדי לגשר בין הרופאים והרבנים בנושא תרומת האברים. ראיתי שיש יותר מדי בעיות של אמון והעדר שפה משותפת בין העולם הרבני ובין עולם הרפואה וכתוצאה מכך פחות מדי תרומות. ארגנתי קורס השתלמות והכשרה לרבנים בו נלמד נושא קביעת המוות מבחינה רפואית והלכתית, על פי פסק הרבנות הראשית לישראל תשנ"ז.
חותמים עכשיו:
פרויקט תורמים לחיים:
הקורס התקיים בהשתתפות 40 רבנים, לפני כשנה וחצי, בבית החולים שערי צדק, בחסותו ובברכתו של הרב מרדכי אליהו. במשך ארבעה ימי לימוד, מבוקר עד ערב, הרצו בכירי הרופאים ואנשי ההלכה בנושא קביעת המוות וההשתלות. מיד לאחר הקורס התחלנו ליצור קשר עם בתי החולים השונים ברחבי הארץ, כדי שכל אחד יוכל לבקש את אחד מהרבנים שברשימה לבוא ולדבר עם המשפחה והרופאים ולסייע עד כמה שאפשר.
בפעילות הזאת פגשתי רופאים, מנהלי חדרי טיפול נמרץ ומנהלי בתי חולים שלא תמיד חושבים כמוני אבל שיתוף הפעולה איתם הוא יוצא מן הכלל.
פגשתי בחולה
במסגרת הקורס ולאחריו נפגשתי עם משפחות שתרמו ועם מושתלים, כולל משפחות דתיות. הרשימו אותי במיוחד המשפחות שתרמו והיה להן מאוד קשה לקבל החלטה. אמא אחת אף אומרת בדיעבד, שיש לה היום נחמה מזה שהאברים של הבן שלה עדיין חיים אצל האנשים שניצלו. בכל יום שישי היא ממתינה בהתרגשות לטלפון ממי שקיבל את הלב כשמבחינתה הבן שלה הוא שמצלצל. היא מצאה בתרומה נחמה, חיזוק ותקווה.
כולנו שווים
על פי ההלכה, בעניינים של גמילות חסד לא עושים אבחנה בין יהודים לגויים. אני יודע שאצל הרבה אנשים הרגש אומר אחרת, אבל ההלכה אומרת שמפרנסים עניי גויים עם עניי ישראל. אצלנו הבעיה חמורה בגלל המלחמות. במדינת ישראל, רוב הנזקקים להשתלות הם יהודים, ומכיוון שתרומה אחת יכולה להציל 4-5 אנשים אז אין שום ספק שמצד ההלכה זה נקרא להציל חיים של יהודים. גם אם מישהו מתקדם בתור ובזכות התרומה הזאת הוא יזכה לתרומה הבאה, ניצלו חיי יהודים. הדרך היחידה להציל כ–70-80 איש בשנה, רובם המכריע יהודים, היא בתרומות אברים. אין דרך אחרת, הם מתים ואפשר היה להצילם. וכדאי לדעת: יש גם ערבים שתרמו אברים ליהודים.
התרומה והדת
על פי הגמרא ופסק הרבנות הראשית לישראל תשנ"ז, כמעט שאין פער בין ההלכה והרפואה. המוות נקבע על פי הנשימה. מוות מוחי הוא הפסקה בלתי הפיכה של הנשימה. כלומר, האדם לעולם לא ינשום עוד בעצמו והנשימה מתבצעת על ידי מכונה. פירוש הדבר שהנשמה כבר איננה, האדם מת ואין להחזיק אותו בכח בעולם הזה.
למרות מה שאמרתי, בציבור החרדי רווחת הפסיקה שהחיים נקבעים על פי הלב. למיטב ידיעתי והכרתי, זה בניגוד לפסק הגמרא וההלכה. פסק הרבנות הראשית הוא עמדת ההלכה.
הרבנות התירה תרומת אברים אבל קבעה לכך שלושה תנאים. בכך נוצר לציבור הרבנים ומי שסומך על הרבנים קושי גדול מאוד לצאת בצורה מפורשת וחד משמעית. בתום 21 שנה, סוף סוף עומד העניין להגיע לפתרונו בהצעת החוק שהגיש ח"כ עותניאל שנלר ואנחנו על סף הסכמה היסטורית בין הרבנות לעולם הרפואה בישראל.
אנחנו, הרבנים שהולכים עם פסק הרבנות, על סף יציאה לציבור כדי להסביר עד כמה קביעת המוות ותרומות האברים נעשות על פי ההלכה ואיזו זכות גדולה זו לאדם עצמו.
הרגש הטבעי של כל אדם במות יקירו אומר לקבור אותו בשלמותו. אני מאמין שהרגש הזה הוא ביסוד ההלכה. אלא שכמו במקרים אחרים של התנגשות בין ערכים, כשם שאנחנו מחללים שבת להצלת אנשים כך גם כאן יש משהו שדוחה. ברגע הזה, בשלב הקריטי הזה, עלינו לבחון מה יותר חשוב: הרגש הטבעי לקבור אדם שלם כמות שהוא - או להציל בני אדם? התשובה היא חד משמעית: הצלת חיים היא מעל הכל.
אין זכות גדולה יותר לנפטר ולמשפחתו מהידיעה כי בזמן בו מתפללים לעילוי נשמתו, האברים שלו מצילים חיים של אנשים אחרים. זה יותר גדול מכל התפילות, מכל דברי התורה, מכל הזכויות שאפשר לזכות. את זה צריך להחדיר לאט לאט לתודעה של משפחות, לאו דווקא דתיות, שבנושא הזה של מוות וקבורה הן מגיבות באופן רגשי.
מילה לספקנים
המשפחה נדרשת לקבל את ההחלטה ברגע בו חרב עליה עולמה. זה הרגע הקשה ביותר שעובר עליה. לא פעם פורץ ויכוח סביב ההחלטה ומקשה אף יותר. ניתן להקל על המשפחה ברגע הזה. החתימה על הכרטיס פירושה: 'אני משחרר אתכם, משפחתי היקרה, אם חס וחלילה יקרה לי דבר כזה, מהלחץ הבלתי נסבל לקבל החלטה. אני אומר לכם עכשיו מה רצוני. כבדו אותו'.
רוצים לראות מי עוד חתם על כרטיס אדי ומפציר גם בכם להציל חיים? לחצו כאן
לפנייה לכתב/ת 
