רעות מדברת לראשונה: בלי התרומה הייתי מתה
כשהיא מתאוששת מהשתלת הריאה שהצילה את חייה רגע אחרי הדקה התשעים, ועדיין מחוברת לעשרות חוטים וצינורות בבית החולים, השחיינית רעות ברזילי מדברת (בקושי) לראשונה. על הרגעים הקשים וחסרי התקווה, על התרומה שהצילה את חייה ועל הקושי להפנים את העובדה שהפכה לסיפור של כל עם ישראל
קשה לתאר את הסערה שחוותה רעות ברזילי (26) במהלך עשרת הימים האחרונים. ביום שבת שעבר הובהלה רעות בניידת של מד"א לבית החולים בלינסון, לאחר שהתקשתה לנשום. ביום שני קרסה וחוברה למכונת הנשמה כשהרופאים מבהירים למשפחה כי סיכוייה לשרוד אפסיים והיא חייבת לקבל ריאות עכשיו. ביום שישי קרה הנס ורעות זכתה בריאה חדשה שהצילה את חייה בפעם השנייה.
היום, כשהיא מדברת בקושי ונעזרת בגיסה ליאור כרמל על מנת להעביר לכתב ynet את תשובותיה, מתפנה רעות לדבר, לראשונה, על התקופה הקשה
בחייה. "אני מוכנה, למרות הקושי שיש לי לעשות את הראיון הזה, לעשות אותו אם זה יציל אחרים או יעודד משפחות נוספות לתרום", אומרת רעות.
איך את מרגישה?
"הרבה יותר טוב. תודה".
את מחוברת למכשירים?
"אני מחוברת למכשירים, לחמצן ואינפוזיות. אבל כל יום חוט חדש משתחרר".
את השתלת הריאות הראשונה עברה רעות לפני כשלוש שנים. לאחריה החלה לבנות חיים חדשים ונורמליים. דבר לא רמז על שארע לפני כשלושה חודשים, עת החל מצבה להידרדר. בתוך זמן קצר התבשרה כי תצטרך לעבור השתלה נוספת. "חשתי בעיקר אכזבה שצריך לעבור את זה שוב. חשבתי שהתחלתי חיים חדשים והנה הריאות לא עובדות כמו שצריך", אומרת היום רעות.
הבנתי שמצבי קריטי כשראיתי את כולם מסביבי
כמי שתקופת ההמתנה להשתלה הראשונה הייתה קשה לה במיוחד, גילתה רעות כי ההמתנה השנייה קשה ומפחידה הרבה יותר, "הריאות מהפעם הקודמת לא מתפקדות וכל הקושי בנשימה הוא הרבה יותר מפחיד. בגלל שזאת השתלה שנייה אתה לא יודע כמה הניתוח יהיה ממשי, כמה הוא יהיה קרוב ויצליח. זה היה מאוד מפחיד לקראת הסוף כי לא הגעתי למצבים כאלה לפני ההשתלה הקודמת".
בבריכה, בימים טובים יותר. רעות ברזילי (צילום: ליאור כרמל)
ו"הסוף", שרעות מתכוונת עליו הוא הימים בהם שכבה במיטת חוליה, מורדמת ברוב הזמן ותלויה לחלוטין במכונת ההנשמה, ממתינה לתרומה. רק שם, היא מספרת, כשהיא מביטה בפניהם החרדות של קרוביה, הבינה כמה מצבה קריטי. "עם צינור ההנשמה הייתי רק חלק מהזמן בהכרה. אני זוכרת את המבטים המבוהלים והרבה מאוד אנשים שלא ראיתי הרבה מאוד זמן. זה היה מפחיד. אבל בעיקר הייתה תחושה שכולם מגויסים למה שהוא הכי חשוב עכשיו. אני מקווה שההחלמה תהיה מהירה וקלה יותר, כי יש לי כאבים נוראיים עכשיו. בשעות הראשונות עוד הייתי עם משככי כאבים ומורפיום, עכשיו אני באמת מרגישה את כל הכאבים. אבל הכאבים האלה מתקבלים בברכה, אני רק מקבלת אותם לאט לאט", לוחשת רעות וחיוך קל מתגנב לקולה.
תחזרי איתנו לרגע בו פקחת את עיניים לראשונה אחרי הניתוח.
"התעוררתי עם הצינור וכבר לא הבנתי אם אני לפני או אחרי ההשתלה. רק אחרי שאמרו לי שמאוששים אותי ושאני אחרי, וכשהוציאו לי את הצינור בטיפול נמרץ, אז הרגשתי שאני נושמת לבד".
מה הרגשת?
"זה לנשום לבד. זה חופש. זה אושר. זאת הקלה גדולה. אחרי שהוציאו לי את הצינור הפחדים נעלמו, אני עושה את זה לבד".
חותמים עכשיו:
פרויקט תורמים לחיים:
זר לא יבין זאת. "עד שלא מצליחים לנשום אז לא מוקירים את הדברים הקטנים - פשוט קשה לך לנשום. אם זה להתקלח, להתיישב, להרים את היד, לאכול. כל דבר קטן דרש ממני המון כוחות", אומרת רעות שסבלה כמעט מלידתה ממחלת ה – CF והתקשתה לנשום באופן עצמאי במשך כל חייה. "על כל דבר שאני מצליחה לעשות עכשיו אני מברכת. למרות שגם אחרי הפעם הראשונה, על כל דבר שהצלחתי לעשות ברכתי ובסוף התרגלתי, הפעם אני לא אתרגל כל כך מהר לכל דבר. לי לפחות זה כבר לא בא כמובן מאליו".
"כל יום היא יכולה לעשות משהו נוסף", מוסיף ליאור, "בתחילה היא רק נשמה לבד. אבל נוזלים ואוכל קיבלה בסיוע חיצוני. עכשיו היא התחילה קצת לאכול. היום לראשונה היא נתנה שתן לבד אחרי 10 ימים ועשתה סיבוב קצר עם ההליכון. כל יום מתווספות עוד ועוד מטלות עד שהיא תוכל להיות יותר עצמאית ולהשתחרר הביתה".
הפכה לסיפור של עם ישראל
עדיין במיטה, כשבכל פעם מותר רק לשני מבקרים להיכנס לחדר, רעות כלל לא מודעת לצבא הסקרנים שמנסה להציץ פנימה ודורש בשלומה. "היא עדיין לא קולטת שהיא הפכה להיות סיפור של עם ישראל, עם כל המשמעויות של זה", אומר ליאור, "אפילו מנהל בית החולים ירד כמה וכמה פעמים לוודא שהיא מקבלת את כל מה שהיא צריכה ושהכל עבר בסדר".דבר אחד לא נעלם מעיניה, המשפחה שתרמה והצילה את חייה. "אני רוצה להגיד למשפחת האישה שתרמה את אבריה שהם עשו מעשה גדול. אין לי מילים. אני עדיין מנסה לקלוט מה עובר עלי, אז קשה לי להבין מה עובר עליהם, קשה אפילו לעכל את הנתינה הענקית הזו שלהם, בלעדי התרומה הייתי מתה. זה נראה לי משהו שצריך להיות מובן וברור לכל משפחה. אני לא מאחלת לאף אחד להיות במקום שהייתי ואני גם לא מאחלת לאף אחד לעמוד בפני ההחלטה הזאת, אבל אם מגיעים אליה צריך לתרום. אין דרך אחרת", אומרת רעות ונשברת. הפצע עדיין טרי, ההתרגשות רבה. ליאור מבקש לסיים את השיחה.
דקות מעטות אחר כך שב ומצלצל מכשיר הטלפון. ליאור על הקו, רעות נרגעה ומבקשת לומר דבר נוסף: "אני רוצה להודות לפרופסור קרמר וד"ר מדליון שניתחו אותי ולכל הצוות בבלינסון. אני רוצה להגיד תודה ל-ynet ולכל כלי התקשורת על כך שבזכות הפרסום, המודעות עלתה וקיבלתי ריאה. ולסיום אני רוצה לאודות לאבא, אמא ואביעד".
לפנייה לכתב/ת 
