גל גבאי: "להאמין לרופאים - ולהסכים לתרומת אברים"

החתימה

חתמתי על כרטיס אָדי בתקופת השרות הצבאי.

הגורם

ניגשו אלינו במהלך השרות הצבאי והציעו לנו לחתום על הכרטיס. בכל מקרה, גם אם לא היו ניגשים אלי הייתי אני ניגשת. הרגע עצמו הוא לא המשמעותי אלא העימות הפנימי בין הפחד לבין התשוקה למשמעות, הרצון לתת והמחשבה ההגיונית שבעצם למה לא?

ההתלבטות

לא ניתן להתעלם מהסיפורים היפים על נתינת חיים, על קץ שנותן התחלה, לצד הסרטים על אנשים המנצלים את רגעי הדמדומים וחולשת החולים, ולא נותנים להם צ'אנס להמשיך את חייהם עד תום אלא חושבים עליהם כעל אופציה לחלקי חילוף. זה מפחיד. הייתי רוצה לדעת שאני בידיים הכי טובות ושהרופא שיצטרך לקבל את ההחלטה יהיה טרוד רק בהצלת חיי ולא הצלתם של אחרים. אני חושבת שהפתרון טמון באמון שאנחנו נותנים באנשי המקצוע. העולם, ובטח שמנקודת מבטו של עיתונאי ביקורתי, מלמד אותך לחשוד ולא לסמוך. אבל אני סומכת על הרופאים. באנשים שמגיעים לעסוק ברפואה חייב להיות איזשהו טוב, זאת מלאכה שמצריכה כל כך הרבה הקרבה, אז אני עליהם קצת יותר סומכת.

התגובות

הפחד, לו שותפים לא מעט אנשים, ובאמת קשור בכמה אתה סומך על הרופאים עולה. אבל לשמחתי, אני חיה במקום בו רווחת החתימה על כרטיס אָדי.

שיקולים של טעם במקום פחדים. גל גבאי (צילום: עופר עמרם) 

אני עושה

כעיתונאית, למרות שמעולם זה לא היה תחום העיסוק שלי, בכל פעם שהנושא עולה וכשאני מגישה תוכניות בהן הנושא עולה, אני נותנת לו ביטוי ומבטאת את העמדה שלי. באופן אישי אני חושבת שזה חשוב ובין היתר זאת גם הבחירה בין הפחדים מצד אחד לשיקולים של טעם מצד שני.

כולנו שווים

מה שיפה, אולי אפילו פריבילגיה, במחשבה על החיים שאחרי המוות הוא שהם יהיו חפים מהקטנוניות האנושית שעל פני האדמה, מדברים ארציים. כל בן אנוש הוא בשבילי בן אנוש, כך בחיי וכך במותי. השבטיות בכלל, ובמקרה הזה בפרט, נראית לי מיותרת.