שאפי לא ישאף את הריח

נטעלי גבירץ נולדה בשנת 1980 בתל אביב. היא ממקימי מועדון ההופעות "הפטיפון" ולייבל המוזיקה העצמאי "פאסט מיוזיק", מאיירת, גרפיקאית ומעצבת של עטיפות תקליטים ופוסטרים. התגוררה כשנתיים בברצלונה, שם גם כתבה את ספרה הראשון "חלזונות על הכביש המהיר", שפרק ממנו מופיע כאן

בפירוש ביקשה מהמוכר דג נקי, יפה. כשהוא שורק שיר ימאים ישן, הפנה לה את גבו, הרים מתוך מקרר אטום צמד דגים שנוזל עכור נוטף משפתיהם המשורבבות, והנחית אותם על הקרש שלפניו.

"סליחה, סליחה? ביקשתי רק אחד", קראה הלנה אל גבו המוצק, והוא בתגובה הרים זרוע עבה והוריד אותה. "לך אני מנקה, לה אני רק עוטף". הפטיר וחזר לשרוק.

היא לא ראתה, אבל שמעה קיצוץ, ריסוק, הצלפה, קיפול נייר ורשרוש ניילון. הנשים שעמדו לידה בתור נשענו על הדלפק וסקרו את הדגים שבחלון מקרר התצוגה השקוף.

"אני מנקה לבד. יותר טוב". אמרה אישה נמוכה, טבעת הזהב שלה נוקשת על הזכוכית. כשאיש לא הגיב היא המשיכה. "בעלי קנה לי סכין מיוחד".

"יפה מאוד, נחמד מצדו", אמרה זאת שעמדה מימינה של הלנה, אישה בעלת קול-שמנים עמוק וחם.

"כן, לקנות סכין הוא יודע, אבל לשטוף צלחת, זה לא", צקצקה בלשונה. "לא קל, כל העבודות האלה בבית, לא קל".

"אין מה להגיד. באמת קשה". ענתה לה השמנה והאצבעות שלה טיילו סביב קווי המתאר של הדגים, השאירו שובלים ברורים על גבי הזכוכית. גלים שקופים, חלקלקים.

"אבל את רואה אותי מתלוננת? אה?" תקעה מרפק במותנה של הלנה והטתה לעברה את הראש במה שכנראה היה מחווה ידידותית. "לא, את לא רואה אותי מתלוננת! מה יש להתלונן כל הזמן?"

הלנה עשתה את עצמה לא רואה ולא שומעת. היא זזה צעד אחד שמאלה והידקה את אחיזתה בסל הקניות. ידי המוכר הושיטו קדימה שתי שקיות זהות. היא שמה בסל את השקית שלה ומיהרה להסתלק משם.

בבית הניחה את המחבת על האש ופתחה את החבילה הספוגית, המדממת. נייר העיתון התפורר, סיבים סיבים, בין ציפורניה. הדג שכב לו, לא נקי ולא יפה, עם פרצוף וזנב והכול, אפור-ורוד, צבעו של המוות בכבודו ובעצמו, מכוסה קשקשים עמומים, מתבוסס בשלולית של מיץ; זה לא הדג שלה. לנמוכה יהיה ערב אחד קל.

הלנה הביטה לתוך העין שלו הפקוחה, הרירית, ונתקפה בחילה. נדמָה לה שהעין בוחנת אותה. ממגֵרה נמוכה שלפה קופיץ ישן, התרוממה, הישירה מבט אל היצור והכתה בו פעמיים בכל אחד מקצותיו. בעזרת כפפות כחולות ועבות לרחיצת כלים אספה את הראש והזנב והשליכה אותם לפח, הסירה את הכפפות וזרקה גם אותן, לקחה כמה עיתונים וריפדה את תכולת הפח בשכבה מבודדת.

ארוחת הערב לא היתה שלווה. אחרי עשרים דקות ארוכות הלנה קמה מן הכיסא והשליכה את כל מה שנשאר בצלחת. היא שטפה היטב את הכלים והורידה את שקית הזבל לפח של הבניין. הדירה שלה לא זקוקה לעוד זוג עיניים.

בלילה היתה שנתהּ מעיקה ומקוטעת. שוב ושוב התעוררה מזועזעת, כאילו גדם לה מישהו את הזנב בקופיץ. פח הזבל השחור של הבניין טיפס לאט במדרגות. התקרב והלך כל הלילה, נחבט במעקה והתגלגל במסדרון, חצה את הסלון, איים להזדחל לה אל בין הסדינים. מוכר הדגים המבולבל הרים את זרועו והוריד אותה, חתך וקצץ, הגיש בכפות ידיו שתי הלנות: אחת ישַנה ומלוכלכת ואחת צעירה ויפה.

סוף כל סוף נראה צבע אפור בין התריסים. הבוקר עוד לא התעורר. הלנה התרוממה לתנוחת ישיבה והחליקה ביד איטית ויבשה על שׂערה הסתור. משאית זבל התקדמה במורד הרחוב ובלמה ליד הבית, לקחה אתה את כל השקיות. פינתה מקום ליום חדש. כמין תרנגול מודרני, מתכתי וכבד, נעלה המשאית את הלילה בשיר קרקוש חורקני, ונסעה משם. עכשיו היה אפשר לישון כמו שצריך, אבל הגיע הזמן לקום. השעה היתה עשרים שניות לחמש וחצי. חמש עשרים ותשע וארבעים ושתיים שניות.

הלנה כיבתה את השעון המעורר, אף שלא צלצל עדיין. נשארו עוד כמה רגעים. היא הורידה את רגליה מן המיטה עד שהיו מאונכות לרצפה, מיששה בכריות האצבעות את פניה ופיהקה. מתחה את הבוהן שמאלה וגררה אליה את נעלי הבית, ורודות ורכות, בהחלט היצור הראשון שראוי לפגוש בתחילתו של יום. היא סידרה בתוכן את כפות רגליה, הרימה את כל האצבעות והחזירה אל הרצפה. היא בת שישים וארבע, שישים וארבע ועדיין מחכה לבוקר שבו ההכרה הזאת לא תכה בה, כמו שיחת טלפון לא-רצויה. גופה כבר הפנים את הגיל, אז למה זה הראש והלב לא מצליחים?

לאמתו של דבר הלנה לא באמת רצתה לדעת את התשובה לשאלה הזאת. להפך, היא ציפתה שמישהו יבוא פתאום ויכיר בטעות שנעשתה, ייכנס מתנשף, ברגע האחרון, ישחרר אותה מכל העניין עם התנצלות רשמית ממולמלת מתחת לשפם. היא מצדה תנשום עמוק, תנשוף זרם אוויר דקיק אל שׂער השיבה שלו, ותחייך, "זה בסדר".

אז תצא אל העולם, שוב צעירה, תרד צעד-צעד מראש גרם תלול של מדרגות שיש. "תמיד ידעתי שזאת טעות", היא תאמר. ואז יחזירו לה הכול. את כל מה שאיבדה. לקום. מהר.

הלנה שטפה פנים, ייבשה אותן במגבת, טיפלה בהן בעדינות. היא שלחה יד לבקבוק שמנמן של זכוכית שכדורי צמר גפן נחו בו כמו ענני סוכר. היום כדור צהוב. כאשר התמרחה בקרמים שלה נאלצה שוב להתוות את הקווים האלה, להודות שהם שם: קווי הדאגה בין הגבות, הקמטוטים המבולבלים שהזדחלו אל תחומי השפתיים. אבל המרגיזים ביותר היו קווי הצחוק הקטנים בפינות העיניים.

מאין הגיעו? מבין כל חלקי גופה, היתה הכי סובלנית כלפי השׂער שלה. כבר שנים שצבעו לא טבעי והוא אינו שופע כמו שהיתה רוצה, ועדיין היה בלונדיני וגולש, מבריק ונעים ואפשר להתהדר בו. אף-על-פי שהיתה עייפה, לבשה את בגד-הים השחור שלה, כבכל בוקר, והתעטפה בחלוק משי כחול רקום דרקונים שחורים. את רגליה החליקה לתוך קבקבים שטוחים בצבע החול, לקחה את התיק המצויד הקבוע ממתלה המעילים ונעלה אחריה את הדלת.

הדירה שלה היתה במרחק שבע דקות הליכה מהים. קרובה דיה להצדיק הופעה פומבית בחלוק דרקונים קצר. שני רחובות ימינה ואחד ארוך שמאלה גלגלו אותה במדרון אל החוף. קבקביה נקשו נקישות חזקות יותר ויותר עם השיפוע, מתדפקים בהתרגשות על דלתותיו.

בילדותה רצתה אבא מַלָח, שיסע ויחזור עם שק מלא אוצרות מן העולם שמתחת למים: כוכבים נוצצים, כתר זהב, בנות ים ורודות-זנב. אבל אביה עבד במשרד והביא לה מגדל של פתקים חלקים. "תודה רבה", אמרה הלנה הקטנה, התיישבה על המיטה וציירה על כל אחד מהם דג, הצמידה אותם בנייר דבק לרצפת חדרה. תודה על הים שלי. את נסיעת הרכבת בת השעתיים מעיר הולדתה אל הים לא טרחו הוריה לעשות מעולם.

כשהתקדמה הלאה במורד, התגלו לפניה המים, סרט תכול ארוך שרקדנית בלתי נראית מושכת אחריה, עד אין סוף. גלים התקפלו בו ונמתחו. על רקע החול הבחינה מיד באותה חבורת זקנים טורדנית שניקדה את החוף בוקר-בוקר. אבל אפילו הם לא הצליחו להרוס לה את הים.

כל טיפש היה יכול לראות שהיא לא אחת מהם: הגברים מוזנחים, כרסיהם זרויות ציצות שׂער לבנות, כמו על ישבניה של תרנגולת מרוטה, והנשים היו גרועות פי כמה. עורן חרוך וגבשושי, עם כובעי ים בדוגמאות פרחוניות, ובגדי-ים שנראו כאילו נצבעו על גופן הלווייתני במכחול גס.

אולי משום שהפכו למכונות אוטומטיות – לפחות בעיני נכדיהן – היו ורידיהן צבועים בצבעי ממתקים: ירוק, סגול, כחול. נקוב בשם הסוכריה, לחץ על בלוטת השומן, ומיד תקבל את מבוקשך. פוי, הצטמררה, ודרקוני המשי שעל זרועותיה נרעדו קלות גם הם.

לא, היא לא אחת מהם. היא אישה. יש בה עוד עדינות ואצילות, והיא לא תסכים שהסבים האלה יתקרבו אליה, שלא ידבק בה הריח, ריח של סוכריות חמוצות שעמדו בשמש ורהיטי עץ ישנים. היא

שנאה אותם כמו שרק ילדים יודעים, שנאה טהורה שאינה מבחינה בין ניצחון לטרגדיה, מתעלמת לחלוטין מהיסטוריה וממורשת, שנאה שוויונית.

והיה שם גם הנרי. הלנה הביטה בו שוטף פנים וידיים בברזייה. כשגמר, נעמד על החול, ראשו פונה מעלה וזרועותיו פשוטות לצדדים, הניח ליום הצעיר לייבש אותו לאט. הלנה הסירה את הקבקבים והטביעה את רגליה בחול.

"הנרי! בוא הנה רגע, ילד!" ציווחו אליו הזקנים.

הלנה לא הסירה ממנו את עיניה המוסתרות מאחורי משקפי השמש, חיכתה לראות איך יגיב לקריאות. קיוותה שהפעם, רק הפעם, יתעלם מהן, אבל הנרי ציית. היא שלחה יד אל המסגרת של משקפי השמש והתקדמה על החול.