אחרי תקופת היכרות וסקס, חייב להתבצע צימר
אילנית הזדקפה במיטה ונתנה בי שתיקה חד-משמעית. מעל שתיקות מסוג זה מתנוסס תמיד מכנה משותף אחד: אולטימטום. צימר עם ג'קוזי ונוף להר, או הגלייה מיידית לשוק הבשר
"מה קורה לַך?" מלמלתי בעלטה,"חייבים לישון... עייף...". אבל בתגובה ננעץ המרפק שלה באיזו צלע ולא נתן לי מנוח. מתוך החשכה ברקו דמעותיה, והעייפות שלי הפכה למגננה פתטית. "מה צימר עכשיו חמודה... די אילניתי... בואי לישון", אמרתי.
היא הזדקפה במיטה ונתנה בי שתיקה שאינה משתמעת לשתי פנים. מעל שתיקות מסוג זה מתנוסס לו תמיד מכנה משותף אחד: אולטימטום. צימר עם ג'קוזי ונוף להר או תעופה מיידית לשוק הבשר. דילמה לא פשוטה השתררה כך בארבע בבוקר: דילמת הצימר.
"הצימר הפך לחוויה הכרחית במארג הזוגיות הבורגנית הישראלית בעת ההיא", כך יכתוב ההיסטוריון-אנתרופולוג בשנת 2500 בספרו "על רומנטיקה וזוגיות במזרח התיכון החדש".
חוויה הכרחית במארג הזוגיות הבורגנית הישראלית (צילום: Photos)
הארכיאולוג של שנת 4500, המתראיין בערוץ 1 ומתרגש מהתגליות - שידור חי מתוך אתר חפירות בגליל העליון, יאמר: "ואלו הם שרידי הג'קוזי, וכאן בדיוק הוגשה לזוג ארוחת בוקר עם קיש אורניות, ריבת גודגדנים, לחם שעורה ופטה חצילים בחומץ".
ואילו ורדה רזיאל תייעץ לאילנית ברדיו ביום א' הקרוב: "אם הוא לא לוקח אותך לצימר, תזרקי אותו, חמודה שלי. חבל לך על הזמן, כי זיונים זה לא הכל ומגיע לך קשר רציני וחתונה. זהו, בלי צימר אז שפשוט יעוף לך מהחיים ודי. טוב, למאזין הבא".
האמת שאף פעם לא הבנתי את השעטנז המוזר הזה. צימר (חדרוֹר?!). מילה לועזית שטרם התגיירה וכבר פשעה כאן ושינתה את פני תיירות הפנים והזוגיות עד בלי די. תרבות הצימר השליטה כאן נורמה ממנה לא ניתן עוד להיחלץ ואין בכלל עוד טעם לנסות.
"תגידי", פניתי בבוקר לאילנית והקרנתי נחישות, "תגידי חומד, למה דווקא צימר?"
פניה הלבינו, אלא שהנאום שהכנתי היה מושקע וענייני: "אם את רוצה מלון פאר ופינוקים אז בואי לאילת, בואי לווגאס, בואי לברצלונה. אם טבע בראש שלך, בואי נעמיס על הגב תרמילים ואוהל ונתפור את שביל ישראל. ניכנס ליערות, נישן בחוץ, נעשה מדורה קטנה, תה מרווה, ונחיה יומיים שלושה משימורים וכריכים. מבטיח. זה טבע אותנטי, בלי פטה קישואים או נקטר רימונים... מה את אומרת, אילנית?"
סיימתי את הנאום ברחוב ללא מוצא. מבטה אמר פניית פרסה או התנגשות, וכל מילה מיותרת. אילנית התרוממה מהכורסה, סובבה את גבה ונעלמה מהדירה בתוך טריקה חרישית. עכשיו זה סופי. או אני או הצימר.
"צ'מע לי אדון אנכרוניסטי", רדתה בי אריאלה, ידידתי משכבר, "אין לך מערכת יחסים היום שהצימר לא משחק בה תפקיד קריטי. הצימר הוא הבסיס ההכרחי החדש בכל זוגיות. הוא יסוד מגבש חשוב ואתה לא תחמוק ממנו", זעמה. "בקיצור, אחרי תקופה של היכרות וסקס, חייב, אבל חייב להתבצע צימר. אילנית שלך צודקת במאה אחוז, והיא לא תמתין לנצח".
"אבל רגע, אריאלה", קטעתי אותה באכזבה, "תגידי לי לפחות מאיפה זה בא? למה דווקא צימר? מה הקטע הזה? ובכלל..."
עוברים לגור יחד רק לאחר שלב הצימר
אריאלה נזפה. היא אמרה שככה זה כשהקשר הופך לרציני, ושהיום עוברים לגור יחד רק לאחר שלב הצימר. פתאום היא חייכה והזכירה איזה ערס חביב ששנינו מכירים. "אם היית כמוהו", אמרה והתכוונה לחבר המשותף המסוקס-מעורסס שלנו, "אז היית משמש אותנו לצרכים מיניים ותו לא.... אבל תגיד תודה", ליחששה, "בנות רואות בך פוטנציאל לקשר רציני אז... צימר! תתמודד!". בשלב זה היא כבר התחילה ממש לצחוק והותירה אותי מטושטש, "נו, תזמין כבר...", הפטירה והלכה לה.
"אז ככה. אני חייב להיכנע ולנסוע עם אילנית דווקא לצימר?!", הרהרתי לעצמי, "לא! לעולם לא! ל-ע-ו-ל-ם!" וזהו-זה. אחרי השיחה עם אריאלה נפל הפור. מדיניות הסירוב שלי הפכה נחושה מרגע לרגע, וזה סופי.
אחרי שחזרנו מהצימר בצפון, אילנית לא הצליחה למחוק את החיוך מהפרצוף למשך שבוע. והאמת, היה שם די נחמד. האוכל הפתיע לטובה, הנוף, האוויר הנקי הזה, כן, רק על האוויר שם לבדו... בסמוך התארחה משפחה חביבה עם שני ילדים שקצת הרעישו, אבל בסך הכל אין תלונות.
כעבור שבוע זה התחיל. אילנית החלה יותר ויותר "לשכוח" בגדים וחפצים בדירה שלי, והאמנזיה הזאת שלה רק הלכה והתעצמה. אט אט הפנמתי כי שלב הצימר עבר בהצלחה, ופנינו מועדות עכשיו לשלב הרציני הבא.
אבל לא, זה ממש לא! עד כאן.
האימייל של חוץ פן
טוקבק כדורבנות:
מודה - הכל באשמתי. אני התחלתי...
לפני 15 שנה, כשכולם עוד חשבו שצימר זה חדר בקיבוץ שזקנים לוקחים בשביל לנשום אויר "כומו באירופה" ולאכול לבן על המרפסת, לקחתי את חברתי דאז (אשתי כיום) לצימר, בהחלטה ספונטנית של "מה נעשה בסופ"ש". חברים שלנו לא הבינו למה זה טוב, גם היא בקושי, אבל התעקשתי. הצטיידנו בבשר משובח, שמן עיסוי, בקבוק ג'ק דניאלס ועוד כמה חומרים שעושים רק טוב. בדרך הוספנו גבינות ויין מעין כמונים. הגענו לבקתת עץ אמיתית באמצע היער. ג'קוזי לא היה, אבל גם לא היינו צריכים. העברנו כמעט את כל היומיים ערומים על המזרון הפרוש על רצפת עליית הגג, מול נוף הגליל.
כשחזרנו, סיפרנו לכולם, והיום אי אפשר להשיג שם מקום גם חצי שנה מראש. עד היום אני זוכר את זה בתור חוויה משובחת, אבל אחרי מה שזה הפך להיות בשנים האחרונות עם כל הקיטש של המלמלות ,עלי הוורדים על המיטות, והקטע של "חובה לזוגות" - לא תתפשו אותי שם בחיים. אז איפה כן ? הפעם, למדתי מהטעויות ואני כבר לא מגלה.
(א')
