שתף קטע נבחר

מדליית אל כרמל

יום אחד, כשישבנו במערכת וראינו אולימפיאדה בטלוויזיה במקום לעבוד, מישהו אמר שהיה מעניין לבדוק מה הפער בין שיאי האתלטיקה הקלה ליכולות של האדם הממוצע. ואז מישהו שאל איזה פראייר יסכים לרוץ בחוץ באמצע אוגוסט, ואז איציק שאשו נכנס לחדר ושאל למה כולם מסתכלים עליו ככה

1. קפיצה לגובה


"אין, זה לא יילך, המוט בחיים לא יחזיק אותי"

 

Olympic Record: 2.39

ShashOlympic Record:1.30

 

האיצטדיון: על שם קרלי קריגר, חיפה.

השעה: 10:30 לפנות בוקר.

המזג: 34 מעלות ומטפס.

 

מנהל האתלטיקה באיצטדיון, ברנש משעשע בעל השם החסמב"אי אורי ירון, הכין את עמדת הקפיצה לגובה. אני עמדתי בצד וזייפתי מתיחות וחימום קל. ממש על המזרן הזה השיג לאחרונה ניקי פאלי 2.30 מ', שהספיקו בשביל אליפות ישראל וכרטיס טיסה לבייג'ין. אני התחלתי עם 1.10 מ'. לחובתי יצוין שמדובר בתוספת של 10 ס"מ בלבד מעל גובה המזרן עצמו; להגנתי יצוין כי בפעם האחרונה שהתחריתי בקפיצה לגובה, "תצפית" עוד היתה תוכנית שמדברים עליה למחרת בעבודה.

 

עברתי בניסיון הראשון, ומיד עודדתי את אורי להעלות את הרף ל־1.30 מ'. את זה עברתי בניסיון השני. שמישהו יצלצל לסין ויסביר לניקי פאלי שהדבר הזה שהוא מרגיש על העורף זה הנשיפות המתאמצות שלי.

 

עברנו ל־1.40. עדיין לא חומר למדליה, אבל לפחות אפשר כבר לראות קצת רווח בין הרף למזרן. בניסיון הראשון הייתי קרוב - ממש קרוב - לסיים את הסיפור הזה עם תפרים במצח, כי בחרתי להפיל את הרף בנגיחה. אורי הסביר לי שאני מגיע לנקודת הזינוק בריצה איטית מדי, ולא מייצר מספיק תנופה לקראת הקפיצה. אני הסברתי לו שהאיטיות זה כי אני עייף, ושזה עוד מהיר יחסית לאיך שאני נוהג. על כל פנים, שני הניסיונות הבאים היו כושלים כל כך שלא הייתי מופתע אם דיק פוסברי בעצמו היה נכנס בשערי האיצטדיון וקורא לי כוסית. "אתה יודע מה", אמר אורי כשנמאס לו לראות אותי צולל לנומך, "בוא נראה אותך קופץ לרוחק".

 

2. קפיצה לרוחק


"אל תצלם, אני נורא נפוח היום"

 

OR: 8.90

SR: 4.20

 

עד שעומר הצלם מצא זווית שאיפשרה לו ללכוד אותי בעודי באוויר בלי שאתרסק עליו ועל מצלמת הבוכטה כסף שלו, היה לי קצת זמן להרהר. בהתחלה חשבתי על זה שאם אני כזה עגלה, אולי עדיף לי כבר להתחיל לעשן. אחר כך ניחמתי את עצמי במחשבה שיהיה ההישג שאקבע בקפיצה לרוחק אשר יהיה, אף אחד לא יערער עליו בגלל סוגיית הרוח הגבית המותרת, כי לא היתה רוח גבית. או רוח בכלל: זה היה אחד הימים היותר חמים של אוגוסט, ועד עכשיו יש לי יופי של שיזוף־גופייה להוכיח את זה.

 

את התוצאה הטובה ביותר שלי, 4.20 מ', קבעתי על הניסיון הראשון. את ארבעת הניסיונות הבאים העברתי בלהיפסל כבר בזינוק (פעמיים), בלהמשיך פשוט לרוץ אל תוך הבור המלבני, ובלנחות הרבה יותר מדי קרוב לתחילת הבור. סיבות לכישלון היו לי די הרבה, למשל זה שהקפיצה עצמה מגיעה רק אחרי מרתון של איזה 30 מטר, וגם זה שאתה אמור לנחות בתוך ארגז חול. דחילק, אם הייתי רוצה חול בביצים הייתי הולך לים או לבאר שבע. אחר כך בוכים בוועד האולימפי שהשיא העולמי בקפיצה לרוחק לא נשבר כבר 17 שנה; תנו לאנשים לקפוץ לתוך משהו אטרקטיבי יותר מזיפזיף - מיטת מים, בריכת שחייה, שרליז תרון - ואולי תתחילו לראות תוצאות.

 

3. הדיפת כדור ברזל


"אין, הכי גרוע זה פרונקל אצל שחורים"

 

OR: 22.47

SR: 7.53

 

האמת היא ש"הדיפת כדור ברזל" זה לא תיאור נאמן של ביצועי במקצוע הזה; הגדרה מדויקת יותר תהיה למשל "השמטת כדור כבד". לפני שאתם מתחילים להסתלבט, קחו בחשבון שממש לא מדובר בענף ההוא שאתם מכירים מהיסודי: שם הכדור שקל שלושה קילו אם היית בן, ושני קילו אם היית בת או ג'ינג'י - ופה הוא שוקל 7.26 קילו! זה יותר ממה ששוקלות הבנות האלה מתרגיל הקורה! ועוד לא אמרתי כלום על זה שביסודי התאמצתי יותר כי היה לי חשוב להרשים את איילת, שהיתה הראשונה בשכבה שלנו שנזקקה לחזייה!

 

בניגוד לרוב הענפים האחרים של האתלטיקה הקלה, להדיפת כדור ברזל אין אפילו אפיל אתלטי מינימלי. באמת, תסתכלו על הגברים שמתמחים במקצוע הזה: הם תמיד נראים כאילו המוטיבציה היחידה שלהם לבחור בו היתה שנמאס להם להיות הילדים השמנים האלה שתמיד נשלחים לשער כשעושים כוחות בכדורגל. וקחו למשל את הנשים שהודפות כדור ברזל, רק תביאו קודם טנדר, כי הן לא נכנסות בפרייבט רגיל.

 

אני נכנסתי לעיגול שמתוכו הודפים את הכדור כל כך עייף, שהייתי מסתפק בכל תוצאה אחרת מלבד 7.26 קילו שנוחתים לי על כף הרגל. אורי עוד ניסה לשאול אותי באיזה סגנון אני מתכוון לזרוק (אפשר לקפוץ קדימה ולזרוק, או לעשות סיבוב תנופה ולזרוק), אבל לנוכח מבט ה"עזוב אותי, אני תכף מקבל קילה רק מלהחזיק את הדבר הזה" שדפקתי לו, הוא הסתפק בלייעץ לי לשחרר את הכדור בליווי צעקה כי זה עוזר.

 

עכשיו הצמדתי בזהירות את הכדור אל השקדים שלי - לא הייתי צריך טלק בשביל לשפר את האחיזה, עדיין הייתי מפוצץ בחול מהקפיצה לרוחק - ואז לקחתי הרבה אוויר ודילגתי קדימה.

 

יצא 8.44 מטר בניסיון הראשון, אבל אורי הודיע לי שפסלתי עוד לפני שהספקתי לקרוא לו אנטישמי; מתברר שהדיפות שנגמרות כשההודף מרוסק על הדשא שמחוץ לעיגול לא נחשבות. ניסיתי עוד ארבע פעמים ונעצרתי על 7.53 מטר, בדיוק המרחק המינימלי הדרוש לחברה שלכם בשביל להחנות את הרנו קליאו שלה.

 

4. הטלת כידון


"פדיחות, כבר צהריים ועוד לא צדתי אף אשכנזי"

 

OR: 90.57

SR: 20.12

 

אף פעם לא הטלתי כידון. קוביות שש־בש על לוח, וטו על ניסיונותיה של אשתי לגרור אותנו לצימר, דופי ברמת ההיגיינה של ההוא מהשווארמה פה למטה - הטלתי. כידון - לא. הפעם האחרונה שבכלל חשבתי על הטלת כידון היתה בשנה שעברה, כשמטיל הכידון הפיני טרו פיטקאמאקי ניסה לשבור את השיא העולמי באיצטדיון ברומא, ושיחרר כידון במהירות שמדגדגת את ה־100 קמ"ש ישר לתוך הגב של איזה קופץ לרוחק צרפתי שעמד 80 מטר משם ועשה חימום. מה שחשבתי היה "וואי, איזה זין".

 

אורי לא דיבר הרבה לפני ששלח אותי להטלה הראשונה שלי. הוא רק המליץ שאקפיד על הטלה בזווית של 45 מעלות, ועל אסטרטגיה של שחרור הכידון משהו כמו שני מטרים לפני קו ההטלה, כדי למנוע פסילות מיותרות. אחר כך הוא שאל למה אני מחזיק את הכידון הפוך, אבל זהו.

 

ניגשתי לנקודה שממנה מקובל להתחיל לרוץ. היא היתה קצת רחוקה מדי, אז התקרבתי. עכשיו, ייתכן שהאשמה טמונה בשנים שביליתי במרומי הטריבונה של אוהדי בני יהודה, מתמקצע בהשלכת עצמים דווקא כלפי מטה, אבל העובדה המצערת היא שזוויות ההטלה שלי לא שיכנעו את הכידון להינעץ בקרקע. ארבע פעמים הוא פשוט נמרח מעדנות על הדשא, ופעם אחת ביצע סיבוב שלם באוויר. אחרי חמש הטלות מביכות רשמתי לעצמי את התוצאה הטובה ביותר שהשגתי, וכולנו הלכנו לנוח קצת.

 

אגב, הקופץ לרוחק המשופד ההוא? רק בפברואר השנה הוא חזר להתחרות, אחרי שהכבד והכליה המנוקבים שלו התאחו לגמרי. ואני חשבתי שאותי קורעים.

 

5. קפיצה משולשת


"איציק, התקשרו מאדידס, ביקשו שתלבש נייקי"

 

OR: 18.09

SR: 8.70

 

לבור של הקפיצה המשולשת הגעתי די מפורק. הרבע שעה שהעברתי במחיצת המזגן במשרד של אורי - והשרירים שהתחילו להתכווץ, והרגליים שהפכו לכבדות - גרמו לי להרהר ברצינות באפשרות לצלצל למערכת ולהודיע שאני תולה את הנעליים ונוסע לעיר התחתית לתקוע לאפה. מה גם שבירור קצר של חוקי הענף חשף שקפיצה משולשת מתחילה 13 מטר לפני הבור, נתון שהבטיח אמת ודאית אחת: אני לא הולך לנחות בבור. גם קיצוץ של שני מטרים, באמצעות זינוק מקרש הקפיצה של הנשים, לא שיפר בהרבה את הסיכויים. האפשרות להתרסק בסופה של קפיצה עם שתי הרגליים על מסלול הרקורטן המשובח נראתה ריאלית יותר ויותר.

 

אורי, שבחושיו המחודדים הבחין שרוגל נחום אני לא, הציע פתרון חלופי: הוא ישרטט קו זינוק משהו כמו שישה מטרים לפני שמתחיל הבור, ואני אשתדל לנחות בתוך החול בצורה שתבטיח לי גרגרים במקומות שלא הצלחתי לכסות מקודם, בבור של הקפיצה לרוחק. עכשיו נותר רק העניין הקטן הזה של איך קופצים.

 

העניין הוא שבקפיצה משולשת, בניגוד לשאר המקצועות שהתנסיתי בהם באותו יום, הייתי עלול להשיג תוצאה גרועה - אבל לפחות להיראות ממש מעפן תוך כדי, בגלל היעדר טכניקה בסיסית. הבעיה מבחינתי היתה שמשולשת כוללת צעד ראשון שמתחיל ומסתיים באותה רגל; תנסו את זה פעם, ותגלו שאתם נראים כמו הדמויות האלה מהסרטים המצוירים שפתאום נגמר להן המצוק והן מתחילות לפרפר באוויר (או שאל תנסו את זה, כי אני כבר התבזיתי במקומכם). ואחרי הצעד ראשון המבלבל הזה צריך להמשיך עוד שניים נוספים, כן?

 

אחרי משהו כמו ארבעה ניסיונות שגרמו לי להישבע שבחיים לא אצחק שוב על חלוץ נבחרת ישראל שמתבלבל ברגליים, הצלחתי להשלים קפיצה תקנית אחת. רק בואו ניישר פה קו: "תקנית" זה לא מילה נרדפת ל"טובה".

 

6. 100 מטר


"לאן אתה רץ? זה שוד!"

 

OR: 9.69

SR: 14.90

 

אורי חיכה לי ליד אדני הזינוק עם אקדח תופי שחור. לרגע עברה בי המחשבה שהוא מתכוון לגאול אותי מהתכווצויותי, אבל הוא כיוון את האקדח כלפי למעלה כדי להבהיר שמדובר באקדח הזנקה. או שהוא בונה על נחליאלי לארוחת צהריים, לא הייתי לגמרי סגור על זה.

 

בשל מצבי הפיזיולוגי והקוגניטיבי המעורער בלאו הכי, הוחלט שאת ה־100 מטר אני עושה רק פעם אחת - ולא משנה כמה לאט זה יקרה (רק את הזינוק נאלצתי לבצע כמה פעמים, כדי שעומר יוכל לצלם אותי גם כשאני נפרד בכאב מקו הזינוק וגם כשאני חוצה בסבל את קו הסיום). שנייה לפני שאורי דה קיד סחט את ההדק עוד העפתי מבט לעבר הטריבונה הגדולה שמימיני; לא היה שם אף אחד, כך שלפחות מהבחינה הזאת הרגשתי ממש כמו באליפות ישראל באתלטיקה. ואז נשמעה הירייה.

 

ב־30 המטרים הראשונים עוד גילגלתי בראש את פיסת הטריוויה שמישהו השמיע במערכת יום לפני האיציפיאדה, שלפיה אף אתלט לבן עוד לא ירד מעשר שניות בריצת 100 מטר (עד עכשיו לא החלטתי אם הוא ניסה לעודד אותי, או רק להריץ את בדיחת המזרחים היומית שלי). את 50 המטרים הבאים העברתי בלאגור כוח לקראת ה־20 הנותרים, ואחרי קצת פחות מ־15 שניות זה נגמר. הדבר הבא שאני זוכר זה אותי יושב על כיסא במשרד של אורי, ואת עומר ואורי רצים אלי עם כוסות מים ומנסים להחליט אם המצב מצריך אמבולנס.

 

7. 1,500 מטר

OR: 3.26

SR: DNS

 

בסוף הצלחתי לא להתעלף, אבל למשך כמה דקות מלחיצות הרגשתי סחרחורות, בחילות על סף הקאה, רעידות, קוצר נשימה, סדרה של התקפי חרדה קטנים, והתחושה המשונה הזאת שצמצם מצלמה ענקי סוגר לך על שדה הראייה. אחרי משהו כמו עשר דקות, שהרגישו כמו שבועיים וחצי, התחלתי לחזור לעצמי. הכואב, התפוס והמזיע, אבל עצמי. אני זוכר שהסתכלתי מסביב על המשרד של אורי, שנראה כמו חדר הציוד של המורה להתעמלות שלכם מהיסודי, וחשבתי כמה מעפן מצידי יהיה להתעלף פה בין הדלגיות, הקונוסים, המשוכות והפוסטרים שמדגימים שלב אחר שלב איך צריך לזרוק דיסקוס. אז לא, לא התעלפתי. אבל גם לא רצתי 1,500 מטר, כי אני תמיד אומר שהגורל הוא כמו אוהד בית"ר: זה לא תמיד חכם להתגרות בו.

 

עכשיו, ביום שאחרי, לנקודה היחידה בגוף שלא כואבת לי בטירוף קוראים רצועת העפעף הצידי. הרצועה הזאת - למקרה שבדיוק התווכחתם על זה - אחראית לפעולת המצמוץ. אני מנצל את העובדה שהפעלתה לא מוציאה ממני אנקות וקללות כדי לשבת במשרד ולמצמץ כמו דביל. ליותר מזה אני לא מסוגל כרגע.

 

אם נדמה לכם שהשורה התחתונה של כל הניסוי הזה היא שלא קל להיות ספורטאי אולימפי, אתם גם צודקים וגם טועים. צודקים כי זה כרוך בלרוץ ממש הרבה, אפילו כשחם בחוץ. וטועים כי אני צופה עכשיו בשידור ישיר מהאולימפיאדה, ואתם לא מאמינים: הדפקטים האלה מחלקים שם מדליות לכמה חבר'ה שקפצו על טרמפולינה.


 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
"כבד, הפררו רושר הזה"
צילום: עומר מסינגר
מומלצים