אהבה אסורה: נשיקות גנובות במשרד המפקד
כלפי חוץ הוא מפנה את הקרירות והעצבים. תמיד בכיתי על מר גורלי שנפלתי לשרת בעבודה צמודה עם אדם בלתי אפשרי ומנוכר, שאינו מתחשב ולא מעריך דבר, והנה, מייל משתפך שכזה
מעלה את הקבצים על הלפטופ ששאלתי ומתחילה לקרוא אותם במלוא הריכוז. לפתע מתגלות מספר שורות שככל הנראה לא הייתי אמורה לראות. לא חומר מסווג, אבל בהחלט רגיש.
"אני מפציר בך, ידידי, אל תאמר מילה, אפילו לא כזו המשתמעת לשתי פנים. אני סומך עליך שכל פורקן נפשי שאשתף אותך בו יישאר בינינו...".
נראה לי כמו דו-שיח אלקטרוני שאינו מיועד לעיניי, אבל מדוע זה נמצא בין הקבצים האלה? הרי יכלו לדעת בוודאות שאתקל בו.
"לבי מחסיר פעימה כששמה מופיע על צג הנייד"
"...מי כמוך יודע שאני מחנך ודואג תמיד שהערכים העליונים והבסיסיים במערכות היחסים במסגרת המסובכת שלנו יישארו נקיים ממעורבות רגשית ולא מקצועית. אני לא מסוגל לשלוט בעצמי, אני מוצא עצמי מתחמק מנוכחותה, מתנהג אליה בקרירות יתרה ואף מעליבה. אבל אני חושש שאם אתקרב מעט לא אוכל להפסיק. ידיי מזיעות בנוכחותה, לבי מחסיר פעימה כששמה מופיע על צג הנייד. למרות שאני סמוך ובטוח שאין היא יודעת ואף חוששת שההפך הוא הנכון, אני לא יכול לנקוט אפילו חצי צעד לעברה..."
מנסה לשכנע את עצמי שזה רק האגו שלי שמדבר, אבל הוא צועק בתוך ראשי שמדובר בי. הרי אליי הוא מפנה את הקרירות והעצבים, תמיד בכיתי על מר גורלי שנפלתי לשרת בעבודה צמודה עם אדם בלתי אפשרי ומנוכר, שאינו מתחשב ולא מעריך דבר.
סוגרת את הקובץ ולא מסוגלת להתרכז יותר. משאירה את הרדיאטור לחמם את החדר, לשעה שיגיע, והולכת כמו אחוזת דיבוק לחדרי, מתכסה בכל מה שסביבי ומנסה להירדם. במקום תמונה של בחורה מותשת עם "ZZZ" עפים באוויר אפשר היה לראות את המחשבות רצות בראשי כמו סרט של אלמודובר בהילוך מהיר קדימה ואת גופי מתהפך מצד לצד.
לא עברה מחצית השעה והמירס שלי צווח שאקרא הודעת טקסט חדשה. "אני מבין ש..."
מה זה אומר?! ייתכן שהשארתי את המחשב פתוח עם הקובץ? איזו מטומטמת... משיבה: "ש...?" ומרגישה ילדותית כמו השחקנים בפרסומת של האגיס.
"אל תהיי ילדה, אני מבין שאת יודעת מה שניסיתי להסתיר זה זמן רב".
מה אני עושה עכשיו? הלכתי לישון.
חששתי לעבור במשרד בבוקר. אבל הלפטופ...ישיבה עם סגן המפקד, אחר כך צריך לרוץ לאימון מקצועי. חשבתי ששנינו נבחר להתעלם מהמקרה. מתקלחת לאחר לילה נטול שינה ונכנסת למשרד, הוא עדיין במאוזן בתוך השק"ש. מפרקת בזהירות את הלפטופ כדי לא להרעיש וחושבת לעצמי -תפסיק לישון במשרד למען השם, קח חדר בכירים, לא חסר. ומי בא לבקר? תמיד שם כשלא צריך אותו, אדון מרפי. מובן שהפלתי עם ה- M16 שתלוי על גבי את כוס הקפה וגם את הרדיו הקטן. מוכשרת.
המבוכה כמו עננה שחורה אופפת, יורדת עלינו
הוא מתעורר בבהלה ומתקשה להבין מה אני עושה שם. אני מתנצלת ומסבירה, אבל המבוכה כמו עננה שחורה אופפת, יורדת עלינו. הוא מושיב אותי לצידו ומתחיל לגמגם. מנסה להסביר שעליי להתעלם ולנהוג במקצועיות כרגיל. אני מהנהנת, מכחכחת בגרוני ולוחצת את ידו להסכמה.
עובר יום שלם בלי שהחלפנו מילה. חוזרת לפנות ערב למשרד, יודעת שהוא באימון כושר ומתלבשת על המייל. מתאפקת לא לפתוח את השורות האסורות, אבל הסקרנות שהרגה את החתול חטפה את העכבר. דאבל קליק ו... קוראת את שאר המסמך, את תיאוריו הבלתי פוסקים על גוון שיערי, החיוך, המאבק הפנימי שלו, ומתחילה להבין מי הוא האדם הקר הזה, על הרומנטיקן הרגיש בדמות הרודן האדיש.
אני שומעת את הרכב שלו עוצר מאחורי המשרד וחומקת לחדרי, אבל התרגשות מדירה שינה מעיניי. שוב צווחות ה-SMS שמות את מחשבותיי על HOLD. נראה שלא אוכל להתחמק, הוא קורא לי.
נכנסת למשרד, מתנצלת על הלבוש האזרחי, מסבירה שכבר הייתי במיטה. מביט בי במבט חודר אבל מאופק. מתעדכנים על הנעשה ועל הלו"ז להמשך השבוע. "את חוגגת את הסילבסטר?" שאל, "כשאני בבית, שנה אזרחית חדשה, סך הכל סיבה למסיבה", אני משיבה. הוא מחייך ומרים כוסית מיץ תפוזים לחיי השנה החדשה. אני מכריזה שזו תהיה שנת שחרורי, והוא מגחך. "אל תהיי בטוחה".
לאחר כמה דקות של טעימה מתוקה אנחנו מתעשתים
רגע של שקט. ידעתי מה הולך לקרות, ולמרות זאת, במקום לאחל לילה טוב ושנה חדשה מבורכת קפאתי במקומי וסקרתי את דמותו לבושת הטרנינג, פתאום לא נראית כל כך מאיימת. "מה עושים?" הוא שואל. "מה כוונתך?" אני מיתממת. הוא מתקרב, נושם בכבדות, ואני קפואה. אני חושבת שאפילו לא הצלחתי לקחת נשימה. הוא מצמיד לשפתיי את שפתיו, ולאחר כמה דקות של טעימה מתוקה אנחנו מתעשתים, מצח אל מצח, ידו על לחיי, בלי לומר מילה. אני קמה, שמה עליי את הנשק ויוצאת, נשענת על הדלת ושומעת את ראשו מידפק עליה מהצד השני, ואז הוא נועל את הדלת.
חודשים ארוכים של עבודה רצופה וצמודה, שוב ניכור ועצבים, מערכת יחסים קרירה ומרוחקת, הביאו אותי לייאוש ולרצון עז להשתחרר. אני מבטיחה לעצמי שאין סיכוי שאחזור על הטעות ובטוחה שהוא שכח את המעידה ההיא. מידי פעם אני מפנטזת על האפשרות ש.... ומיד לוחשת לעצמי נזיפה. אני עדיין מצטמררת בשעות הלילה הקטנות כשאנחנו עובדים במשרד יחד, אבל שומרת על מרחק פיזי שלא יאפשר לנו להתבלבל ומקפידה לדבר על נושאים מקצועיים, ללא התלוצצות וללא שיתוף.
כך עוברים הימים, עם כמה שפחות אינטראקציה ומעט דיבורים, רק מחשבות שמידי פעם משתלטות עליי מתחת לשמיכה ואני מגרשת אותן כמו חושך בחנוכה.
הוא כבר עזב את היחידה, ואני רק ביקשתי שישלח לי המלצה, לכל מקרה שלא יהיה, לכל תפקיד שאבחר. הוא מבטיח לכתוב את המלצתו ומאחל לי המון הצלחה בהמשך. אנחנו נפרדים לשלום.
עד אותו היום...
אני נוסעת בשכונה לא מוכרת, רחוקה, לפי הכוונתו המדויקת. מאטה, מבחינה בדמותו על המדרכה, מסמן לי לחנות. אני מסדרת את השמלה ויוצאת מהרכב בחצי חיוך נבוך. שנינו מעמידים פני נינוחים. נראה שלא האמנו שרגע זה יגיע. המתח בינינו תמיד היה באוויר, כזה שחותכים בסכין, אבל המקצועיות והערכים הצבאיים הנוקשים לא אפשרו לנו טירוף דעת וחושים.
נכנסנו לדירה שלו, סקרתי בעיני את הסלון. גברי. הוא ניגש למטבחון, מציע לי לשתות, ואני מסרבת. נצמדת אליו מאחור, כורכת סביבו את זרועותיי, הוא מסתובב לעברי, סוקר את דמותי בחיוך. אנחנו מתחילים להתנשק בלהט. בתוכי מתרוצצים רגשות מעורבים של ניכור ומשיכה. כימיה סקסית ומטריפה של דמות שהיתה מנוכרת בעיניי ואף מרושעת, אבל אסורה שזה מטריף. אני מתמכרת לתחושה. הוא משתף אותי תוך כדי התלהטות כמה עזה השפעתי עליו.
מנסה לדמיין איפה בדיוק היה רוצה שאגע בו
אני עוצמת את עיניי ומנסה לדמיין איפה בדיוק היה רוצה שאגע בו, מנסה להריח, להרגיש, לנשום, לראות, לטעום ולהקשיב לנשימותיו כדי להתקדם בקצב המתאים, להטריף לו את כל החושים. אין דבר שמספק אותי יותר מזה. מתמסרת כולי ועדיין סוקרת במבטים, עוד מתגנבות מחשבות המפריעות להתרכז, מנסה להתנתק מהכל ולהתמכר לרגע.
עושה רושם שהגעתי לאחוזי הצלחה מספקים. אני עדיין מעורפלת, לוקחת לעצמי כמה דקות להתאפס. הוא מדליק סיגריה, נשען אחורה, מוזג לנו לשתות. לאחר הפעם השנייה, הוא שואל אם אני מעוניינת להישאר לישון. אני מופתעת, זאת לא אופציה, בשל התחייבויות קודמות שלי, וטוב שכך – ממילא קשה לי לעכל את מה שהיה.
הוא מלווה אותי לדלת, ורגע לפני שנפרדים אנחנו שוב מתמסרים למשיכה. עכשיו מספיק, אני הולכת. סגרתי מעגל ואין עוד סיבה להתראות, חיים יפים.
השתלשלות אירועי היום היתה מלחיצה אבל פורייה, והוא נעלם מסדר היום. אני נזכרת שהשארתי אצלו את סיכת השיער האהובה עליי.
שתישאר שם.
האימייל של סתיו
