שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    פרפרי תעתוע

    "קול של פרפרים", הרומן הראשון של רקפת זיו-לי, מספר את סיפורה של שירה העוברת מסע מוזיקלי ורגשי לתוך סודות משפחתה. הנה קטע מתוכו

    רקפת זיו-לי, תושבת קיבוץ ראש הנקרה, מטפלת במוזיקה, זכתה בעבר בתחרות הסיפורים הקצרים של "הארץ", ובתחרות "כתוב" של מפעל הפיס. "קול של פרפרים", הרומן הראשון שלה, מספר את סיפורה של שירה, במסעה המוזיקלי רגשי אל תוך נבכי משפחתה

     

    שירה אהבה את החורף, את הבגדים שומרי הסוד, את הרוחות המעזות ואת הגשם שכאילו פותח דף חדש. אילו רק ירד יותר גשם, חשבה. ושלג. כשירד שלג חשה, ולו לרגע, את דעתה נטרפת. באותו בוקר ירד גשם. היא מיהרה להיפרד משחר בשער בית-הספר, נשקה לאסף בפתח הגן ונחפזה לדרכה. אם תאחר יתחרט על כל העסק ואולי חבל שלא הקדימה לצאת עוד יותר. מי יודע אילו פקקים יש בכניסה לירושלים.

     

    כבר בלטרון שמעה שבסיבוב מוצא היתה תאונה, והחליטה לנסוע בכביש הישן המפותל, שתמיד עשה לה בחילה כשישבה מאחור והיתה מבקשת לפתוח את החלון שייכנס קצת אוויר כי בא לה להקיא, ומכוונת אפה אל החריץ שנפתח כדי שהרוח תזדחל אל תוך גופה ותנחם את קרביה. אבל עכשיו היא נוהגת, וזה נכון, כשנוהגים אין בחילה.


    איזה פקקים יש בכניסה לירושלים (צילום: יון פדר)

     

    היא אוהבת את הישיבה במכונית המחוממת כשבחוץ ניתך הגשם. הכביש מתפתל לפניה והיא לועגת לו – כשנוהגים אין בחילה. למזלה אלון לא אוהב לנהוג, והיא אומרת לו שזה בסדר, אבל לפעמים גם מתלוננת שעליה לנהוג אפילו כשהיא עייפה, ושדרך קבע היא זו שמפזרת את הילדים בבוקר ומסיעה אותם לחוגים אחר הצהריים.

     

    אבל בעצם זה באמת בסדר, ואפילו קשה לה לשאת את המחשבה שתשב במושב ליד. אם היא נוהגת היא גם יכולה לקבוע לאיזו תחנה מקשיבים, ואם אלון יתלונן תוכל לומר, "אני נוהגת אז אני מחליטה." אבל כשאלון מחליף תחנה היא שותקת.

     

    בכניסה לירושלים היא מחליטה לנסוע בכביש החולף על פני בית-החולים 'הדסה' כי הכביש רחב, וגם אם זה קצת יותר ארוך מלנסוע דרך שכונת עין כרם, כנראה תגיע מהר יותר. כשהיא מביטה על מפלצת הבטון הענקית היא חושבת על כל האנשים שמתרוצצים עכשיו בתוכה, על החולים שאולי רק לפני רגע גילו את גורלם, על אלה שאולי עכשיו נפרדים ועל היולדת שנקרעת מכאב ברגע זה ועל התינוק שממש ממש עכשיו נקלע למציאות חדשה.

     

    היא חושבת על הרופאים שבשבילם זו רק עבודה, על המנקה שכבר שנים אוסף את שקי האשפה המלאים ממחטות נייר ספוגות ושאריות אוכל ועל אבא שלה, שעד לא מזמן רכן כאן מעל הספרים והמבחנות ועשה את הניסויים הכי חשובים בעולם, שהסטודנטים של היום כלל לא שמעו עליהם.

     

    היא נוסעת אליו. זה בכלל רעיון שלו. כשניסתה פעמים לא רבות בעבר להציע, התחמק באי רצון. לא התעקשה, גם כי לא היה לה זמן עם הילדים והכול וגם כי אמהּ אמרה שאם אינו רוצה כנראה אינו מסוגל, אז שלא תלחץ עליו, זה סתם מכניס אותו למתח. אז הניחה לו. אבל כשהציע נענתה מייד, ואחר כך קיוותה שלא נשמעה להוטה מדי כי אולי יירתע. הם קבעו כבר ליום המחרת, ושירה סיכמה עם אחת האימהות שתאסוף את שחר אחרי בית-הספר ועם הסייעת בגן שתיקח את אסף אליה.

     

    המכונית החלה מטפסת בעלייה מבית-החולים, וכיוון שלא יכלה לעקוף את האוטובוס שנסע באיטיות לפניה, השתקעה בחיפוש תחנת רדיו אחרת. צלילי הקונצ'רטו לקלרינט של מוצרט שבקעו מתחנת 'קול המוסיקה' מילאו אותה באחת אושר.

     

    שתי משאלות לב היו לה ברפרופיה על פני תחנות הרדיו בזמן נסיעה: שינגנו את הפינק פלויד, אולי בגלגל"צ, ושב'קול המוסיקה' תזכה שישדרו את הקונצ'רטו או החמישייה לקלרינט של מוצרט, שגרמו לה להתפעם בכל האזנה מחדש מקולו האנושי החם של הקלרינט ומיכולתו של הקול הזה לעטוף אותה בחום וברוך ובאושר ולרגש אותה, פעם אחר פעם, עד דמעות.

     

    בין מוצרט לפינק פלויד (צילום: AP)

     

    היא תהתה אם הנוער של היום עדיין מתחבר לפינק פלויד כמו שהיה כשהיתה נערה וסגדה להם, וכשהבית היה ריק והיתה יכולה להאזין בעוצמה הנכונה, קיוותה לרגעים להשתגע ביחד איתם ולהרגיש שאינה בודדה בצידו האפל של הירח. אפילו התאהבה באחד רק בגלל שקראו לו פלויד והיו לו כל התקליטים שלהם והאמינה שזה שמו האמיתי, ורק אחרי זמן הרגישה פתיה כשהתברר לה ששמו חיים.

     

    תמיד ביום השנה לנפילת החומה של ברלין היתה בטוחה שיש איזו תחנה שמשמיעה עכשיו שיר מ'החומה', ולא הרפתה מחיפוש וציפייה. היתה מחכה בסבלנות לשירים שבין הדיבורים בתוכניות האקטואליה, מחליפה תחנות ומריצה על חיפוש אוטומטי.

     

    עם קצת מזל, ידעה, המאמץ ישתלם והיא תוכל להגביר את עוצמת הקול, לסגור את החלונות ולצעוק את השיר מתוכה עם מאזינים רבים נוספים שוודאי מתענגים כמותה, כי אם השיר משודר ברדיו, היא לא מאזינה לו לבדה, רבים ודאי מרגישים עכשיו את מה שהיא מרגישה וזועקים כמו פינק בערגה להבנה ולקשר.

     

    והנה דווקא היום מפתיע אותה הקונצ'רטו בדרך אליו, בלי שאפילו ציפתה, ועוד בביצוע של בני גודמן, כמו בתקליט שהיה להוריה בבית ואולי עוד ישנו. אבל הפטֶפון הישן איננו, אולי התקלקל, ואת מקומו תפס נגן תקליטורים. היא לא מצאה את הביצוע הזה על דיסק לכן קנתה אותו בביצוע אחר, שהוא יפה אבל לא גודמן. גודמן הזה שבגיל מסוים היה אולי הדבר היחיד שחיבר ביניהם, בין הריבים.

     

    בכל זאת יש משהו בעיר הזאת, חשבה ותהתה אם גם מי שלא גדל בה מרגיש את אותם הדברים שהיא מרגישה כשהיא מבקרת בירושלים, איזו שלווה שבכל זאת עדיין קיימת בתוך הרעש, את ביטחונה התמים של העיר שתהיה כאן לנצח, את עייפותה מלסחוב את כל כובד חשיבותה שנים אינספור ואת דעיכתה בתוך האוויר המפויח והבניינים שצומחים הרבה מעבר לחמש הקומות שפעם התיר החוק. ובשכונה שלה היא שמחה לראות שדבר כמעט לא השתנה.

    "שלום חמוד'לה, הגעת מוקדם, נסעת מהר במזג אוויר כזה?" פניו עוטות נזיפה.

     

    "נסעתי מהכביש הישן, היה פנוי לגמרי", היא עונה, נמנעת מלציין כי הקדימה לצאת. "יופי, אתה כבר לבוש ומוכן", קבעה. בשבתות ובחופשות היה מסתובב בבית בפיג'מה עד שעות הבוקר המאוחרות, והיא היתה מבקשת ממנו שיתלבש כי חשה מבוכה שדרך הפתח של מכנסי הפיג'מה שאי אפשר לרכוס רואים את איברו, אבל הוא צעק שזה הבית שלו ולא בא לו להתלבש ושתפסיק להגיד לו מה לעשות ואם לא מוצא-חן בעיניה היא יכולה ללכת. היא עוד יכולה לחוש את תדהמת עוצמת תגובתו בבשרה, את קולו הרם, המשתק, חודר את עורה ואת הילדה שהיתה, נצרבת בכאב העלבון.

     

    "איפה אימא?"

    "במוזיאון, היא ביקשה למסור שתחזור לקראת הצהריים, היא לא יכולה לוותר על החוג, זה קודש קודשים." הוא מחייך רגע ומייד מרצין. "אני מקווה שאת נשארת לארוחת צהריים, אימא נורא תיפגע אם לא תישארי, היא הוציאה שניצלים בשבילך", אמר, מנסה כהרגלו לפתור בעיה שטרם נולדה. "נראה, אני עוד לא יודעת", אמרה וחשבה שתראה לאן הולכים פני הדברים, ובעיקר שמחה על הזמן שמתאפשר לה להיות לבד איתו.

     

    "הבאתי את הטייפ", שלפה את המכשיר הקטן שקנה לה פעם לבקשתה באחת מנסיעותיו.

    "טייפ? אני לא יודע. את רוצה כוס קפה?" רצתה לסרב, להוטה להתחיל, אך נזהרה לא להרתיע, לא להרחיק, ונכנעה לריח הקפה שרק הוא מכין כמותו. לשווא היא טורחת וקונה, כמוהו, בחנות שבה טוחנים במקום, והריחות, אין כמוהם בעולם, משכרים, והיא מקבלת מין פרצוף טיפשי כזה של עונג ויוצאת עמוסה בשקיות נייר מלאות קפה כי המוכרת נתנה לה להריח עוד ועוד סוגים, ומכיוון שלא זכרה איזה סוג אמר לה לקנות ניסתה בחוסר הצלחה לזהות לפי הריח, לבסוף חשקה בכולם.

     

    ביציאה מן החנות היא עושה סיבוב נוסף של הראש ושואפת מלוא ריאותיה קפה. היא מנסה את כל הסוגים, קודם ההולנדי, כי נראה לה הכי הגיוני שזה מה שהוא מכין, אחר כך את הברזילאי ואת הקולומביאני, מודדת עם כף המדידה שקנה לה, אבל זה לא זה, והיא שבה לשתות כל בוקר קפה ג'ייקובס, כי אם כבר זיוף אז שיהיה זיוף אמיתי וגם שלא מצריך השקעה.

     

    "מה שלום הילדים?" שאל.

    "בסדר".

    "מה עם אסף?" הוסיף.

    "מה איתו?" שמעה עצמה מתגוננת. משהו בזהירות שלו העלה בה צורך להתגונן.

    "כבר למד לומר משהו?" חידד.

    "הוא ילמד", ענתה קצרות.

    "טוב, אני זוכר שגם אייל התחיל לדבר מאוחר מאוד, ואנחנו כבר היינו בטוחים שמשהו אצלו לא בסדר, כי את דיברת כבר בגיל שנה". שב ואמר כתמיד, "ומה עם האוכל, הוא עדיין אוכל רק שניצל טופו כל היום?"

     

    "כן, אבל דיברתי עם החבר שלך, הפרופסור לתזונה, מה-שמו, נו שכחתי, בכל מקרה הוא אמר שטופו 'עשיר במרכיבים תזונתיים' ושכדאי רק לתת תוספת ברזל וויטמינים". "פרופסור בביוף, אני זוכר, לא שאני לחלוטין מסכים איתו. אני לא חושב ששניצל טופו זה מספיק, הוא צריך לאכול בשר, הוא צריך דגים. נו, ואת נותנת ויטמינים?"

     

    "כן. נתחיל?" שאלה תוך שהיא מפנה מן השולחן את ספל הקפה עם התחתית התואמת. אולי זה ההבדל, הירהרה לעצמה, בבית היא תמיד שותה בכוס זכוכית.

    "תני לו גם תוספת ברזל", אמר והציץ בשעונו, "עוד לא עשר".

    "ו...?"

    "אמרת שתבואי בעשר".

    "אז באתי לפנֵי. עדיף לא? יש לנו יותר זמן".

     

    "אני מעדיף להתחיל כמו שקבענו". לקח לגימה אחרונה, הופך תכולת הכוס אל פיו, כמו למצותה עד תום, ועשה דרכו להניחה בכיור. "בדיוק עליתי על מאמר מעניין," הסביר, "אני מוכרח לסיים לקרוא אותו, אחר כך אשכח מה שכבר קראתי".

     

    רצתה לומר לו שהיא מוגבלת בזמן ושימשיך לקרוא כשתיסע, וחוץ מזה שניהם יודעים שהוא לא שוכח שום דבר שנכנס לראשו, אך הרגישה שעליה לנהוג בזהירות ובסבלנות ולזכור שבטח נורא קשה לו. בכל זאת לא יכלה להתעלם מהמיתרים המתוחים שעמדו להתפקע בתוכה ומהעימות שעשוי להתפתח בניגוד לרצונה.

     

    כבר שנים שאין לה רצון בריבים איתו. גם לא שאלה כמו ששאלה בדרך כלל, "על מה המאמר", והוא כרגיל היה מצטט לה את כותרת המאמר שמתוכה יכלה לדלות רק שברי מושגים שהבינה ושואל, "נו זה אומר לך משהו?" אך תמיד נהנה להסביר בסופו של דבר את עיקרו ולסכם ולומר "נראה לי שזה דווקא יכול לעניין אותך".

     

    במקום זאת שאלה אם הקונדיטוריה שהיתה פעם ברחוב הפלמ"ח עוד קיימת, היא רוצה לקנות עוגה הביתה. הוא ענה שכן, "עכשיו הילדים שלהם מנהלים את המקום. הם לא שינו כמעט כלום," אמר, "רק החליפו את זכוכיות הוויטרינה ובפנים יושבת האימא כל היום, וחוץ מזה שנראה שכבר קשה לה לעמוד, לא השתנתה בכלל. היקיות האלה הרי נראות זקנות כבר מגיל צעיר". היא מחליטה שלפחות תנצל את ההפוגה בגשם ותלך לקנות את עוגת הגבינה מבצק שמרים שאף פעם לא איכזבה.

     

    ובאמת היא רואה ששום דבר לא השתנה, ורק בקיוסק שליד המאפייה עומד אחד שאינה מכירה, והמספרה של יעקב היא עכשיו "עיצוב שיער מישל ויַקי". היא מנסה להציץ פנימה לראות אם יקי זה יעקב, אבל לא מצליחה לזהות אף אחד ונכנסת למאפייה.

     

    ובאמת יושבת שם האישה, שפעם התרוצצה מאחורי הדלפק ועכשיו רק המבט שלה מתרוצץ והגוף כבד

    וחסר תנועה, והיא חושבת שדווקא הזדקנה מאוד ונזכרת ברחמו משוק מחנה יהודה, שאהבה לאכול אצלו כשהיתה ילדה, ובייחוד אהבה ללכת לשם עם אביה, כי רחמו, שכולם בירושלים התייחסו אליו בכבוד אמיתי, הכיר אותו מאז שהיה צעיר ולא לקח ממנו כסף, כי ידע שאין לו ושהוא יתום, ושאפילו הצבא השאיר לו את זוג המכנסיים שלו כשהשתחרר, כדי שיהיה לו מה ללבוש. וכשבאו לשם רחמו היה מחבק אותו ומראה לכולם את הבן האשכנזי שלו, ושבטח בזכות האוכל שאכל אצלו הוא היום דוקטור, וטפח בגאווה אבהית על שכמו.

     

    אבל כשהתחיל להזדקן, והילדים שלו לקחו את ניהול המקום, היה יושב כבוי על כיסא פלסטיק, מעל במת עץ מוגבהת מהמסעדה, קרוב לקופה, ורק היה אומר "שלום שלום" ולא חייך. וכשנפטר הפסיק אביה ללכת לשם. היא עוד היתה הולכת לפעמים, אבל העדיפה לקחת את החומוס והאורז עם השעועית בקופסאות סגורות ולאכול בבית. היא קנתה שלוש עוגות גבינה אישיות ועוגת קקאו עם פירורים בתבנית מוארכת, שכילדה היתה מסוגלת לחסל אחת לבדה.

     

    מתוך "קול של פרפרים", מאת רקפת זיו-לי,199 עמ', הוצאת מודן

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    איזה קול משמיעים פרפרים?
    עטיפת ספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים