שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    מוות לחופרים

    לכבוד סיום העשור, הסופר אופיר טושה גפלה, בסיפור מיוחד ל-ynet, מסתכל מעבר לאופק של התרבות המיידית, חסרת הסבלנות, ורואה עתיד שאמנם הקינדל בו דומיננטי, אבל רוב הסופרים נחשבים ל"חופרים" מוכי גורל

    זה לא סוד שפחות ופחות אנשים קוראים ספרים. זה גם לא סוד שרוחם של אנשים הולכת ומתקצרת, ולראיה הפועל הבולט של העשור האחרון "לחפור". אני מודה שפיתחתי אלרגיה קשה למינוח שהפך לכינוי גנאי בכל רצון להעמיק קצת מעבר למיידי ולמובן מאליו.

     

    הסיפור הזה לא בא לתקוף התפתחויות טכנולוגיות בעשור האחרון (למרות האובססיה המשונה לחיסכון בחלל), אלא להזהיר, בדרכו הקיצונית, מפני קוצר הרוח המסוכן שעלול להוביל להתבהמות מוחלטת.

     

    שעתם היפה של החופרים

    כשבאו לקחת אותי, לא התנגדתי. אפילו לא הופתעתי. קמתי מהכסא, הושטתי להם את ידיי, ונפרדתי מביתי לשלום. הם האשימו אותי בבזבוז חלל. הנהנתי. ידעתי היטב לאן פניי מועדות, סליחה על המליצה. בדרך ראיתי כיתוב גרפיטי אדום על קיר לבן. "מוות לחופרים".

     

    ריחמתי על הסופר שאת דמו הקיזו הרוצחים, וידעתי שהעיר מלאה בכיתובים זהים. כעבור שלוש דקות עצרה המכונית, ואני הרמתי את ראשי. מגדל 23. התחנה האחרונה. הבטתי לאחור וראיתי את החופרים. ארבעים בערך. מעדרים, אתים ומכושים בידיהם, וביניהם מפרידים בורות פעורים. רציתי לצעוק להם משהו, אבל לא היה לי מה לצעוק.

     

    צעדתי בראש מושפל לתוך המעלית. הם לחשו "שעתיים" לתוך עינית בחריץ שבין הדלתות, ועזבו אותי לנפשי. המעלית נסקה אל יעדה, ואני קראתי בקול רם, כמו תפילת סרק, "א, ב, ג , ד...", עד שהמעלית עצרה, בקומה ה-23. הדלתות נפתחו, ומולי עמד גבר ענק, נפיל ממש (סליחה על המילה), פניו גוש בטון וחיוכו טיפשות גמורה. "אידיוט", הטיח בי.


    הנה אנו החופרים (צילום: AFP)

     

    לא הגבתי, וזרועו משכה אותי החוצה והובילה אותי, כתלמיד נזוף, במורד מסדרון חשוך. מתוך אחד התאים נשמעו לחישות נשיות, "עשה לי ילד, גוגול". גניחות. ושוב, "עם כל האף, בפנים, בפנים...". הנפיל (סליחה) הלם בדלתה והיא השתתקה, ומיד שבה ללחוש, הפעם בנימה מעוררת פלצות (סליחה סליחה סליחה), "כולכם נפשות מתות. כולכם נפשות מתות".

     

    "משוגעת", סינן הענק ודחף אותי לעבר דלת פתוחה. קולו היה שטוח להפליא.

    "יש לך שעתיים. אתה רוצה משהו?"

    לא הספקתי להביט סביבי, ולמען האמת, לא היה מה לראות. "החדר" היה חשוך לחלוטין.

    "אתה רעב?", הוא נבח.

    "לא", עניתי.

    "צמא?"

    "גם לא".

    "אתה רוצה אולי אישה? יש פה מישהי שתשמח לקרוא לך גוגול".

    "לא".

    "משהו אחר? גבר? בעל חיים? חפצים ארוכים וגמישים?"

    "מחברת".

    "מה?"

    "מחברת. ועט. בבקשה".

    "אל תתחכם".

    "מחברת ועט".

    "זה מה שאתה רוצה?"

    "זה מה שאני רוצה".

    "אז אתה עוד יותר אידיוט ממה שחשבנו".

    "למה?"

    "כי ידענו שזה מה שתבקש".

    "אתם חכמים".

    "תיזהר. ברגע אחד שעתיים יכולות להפוך לשעה".

    "סליחה".

    "מאוחר מדי".

    הוא סגר את הדלת.

     

    תמיד ידעתי שהרגע הזה יגיע, ותמיד חשבתי שאעמוד בו בגאווה. להפתעתי, פרצתי בבכי. החושך הזה, אמרתי לעצמי, הוא הדבר האחרון שתראה. פרולוג למוות. הקדמוות (סליחה מתומנת). המילה האחרונה העלתה חיוך על שפתיי. "לא משחקים במילים", נזכרתי בגערה הקבועה של הוריי. "לכו תזדיינו ואולי ייצא לכם ילד אחר במקומי", מלמלתי. הם כמובן לא שמעו אותי. מגיל צעיר הם לא שמעו כלום, מלבד את עצמם וכל מילה או משפט שאמרתי שיכלו לזכות אותי בדבר ביקורת.

     

    הצטערתי שחשבתי עליהם, כשהזמן היה כה יקר. חשבתי שעיניי יסתגלו לחשכה, ושאצליח לחלקה לגוונים שונים של שחור, אך התבדיתי. השחור היה אחד ויחיד, שטוח כמו קול הנפיל (סליחה). גיששתי את דרכי בחדר החושך, וכמעט צחקתי. התא היה גדול למדי, בהתחשב בכך שהואשמתי בבזבוז חלל. אירוניה של עריצים. דקות ארוכות זחלתי לפה ולשם, ועדיין לא איבדתי תקווה. לא האמנתי שהנפיל שיקר. וכשידי חשה בחפץ הדקיק, כמעט צרחתי.

     

    רגע לאחר שמצאתי את העט, איתרה ידי הרועדת את המחברת. חיבקתי אותה כפי שלא חיבקתי אישה מעודי. טמנתי את פניי בכריכת הקרטון הישנה שלה והתבשמתי בריחה המטושטש. נישקתי אותה, וברגע שפתחתי אותה, חלף בי רטט מענג. לא ידעתי, מן הסתם, אם פתחתי אותה בעמוד הראשון או האחרון, אם החזקתי אותה הפוך או אפילו אם כתב ידי יהיה קריא, הודות לעובדה שכתבתי, בעל כורחי, בעלטה גמורה.

     

    נשבעתי לעבור לדף הבא בסוף כל פיסקה כדי להעניק לעצמי תחושה מלאכותית של התקדמות, וצחקתי כשהרהרתי במאמץ. הרי תוך פחות משעתיים אושמד, ויחד איתי, תושמד המחברת. נזכרתי בפשעי, והבנתי שאולי בשם החיסכון בחלל, המחברת הזאת עוברת מכותב לכותב, והמילים שאני כותב ברגעים אלה מתערבבות במילים שכתבו קודמיי, וביער האותיות הפרוע, אי אפשר לקרוא ולו מילה בודדה.

     

    משום מה התחבב עליי הרעיון של אלימות קליגרפית, ובמקום להניא אותי ממעשה הכתיבה, דחק בי להמשיך. אהבתי

    גם את חוסר התועלת שבמעשה. לעשות לשם המעשה, ולא לשם התוצאה. חייכתי. ושוב בכיתי. ושוב חייכתי, כשחשבתי שדמעותיי יעשו שמות בכתוב, ויחריפו את חוסר התועלת. כתבתי מתוך ידיעה ברורה שאף נפש חיה לא תקרא את מילותיי, ואז נזכרתי בקורא הסמוי, זה שלמענו עשיתי הכול מאז ומתמיד.

     

    כל מילה שכתבתי אי פעם, קרא בשקיקה. כל מילה שמחקתי, מחה מתודעתו. החלטתי שמילותיי האחרונות יהיו העיזבון שלי עבורו, אבל לא פניתי אליו ישירות, כדי לא לערבו בפשעי. אם הוא חכם, הוא יידע איפה לחפש. אם הוא חכם, הוא גם ימצא. הם לקחו הכול, אבל מחברת אחת הצלחתי להסתיר. יותר מזה לא אומר.

     

    לרגע קפאה ידי. יותר מדי רציתי לספר, וידעתי שהזמן לא יאפשר לי. בחושך נקפו הדקות בקצב ערטילאי, ומפעם לפעם נדמה היה לי שהפכתי כולי ליד. זיכרונות קטועים נמהלו בי, כאילו הייתי מחברת לחופרים בשעתם האחרונה. ראיתי את הוריי היפים מביטים בי באכזבה, כשגילו שאני מקדיש שעות לקריאה. אמי יושבת בקצה המיטה ומסבירה שעלינו לשמור חלק ניכר ממוחנו פנוי לפעולות חשובות, ואסור לנו להקצות יותר מדי מקום לסיפורי מעשיות.

     

    אבי מזכיר לי את מיכסת המילים המומלצת ומצביע על הקינדל הרעוע על הכרית, "הוא יודיע לך לבד מתי סיימת לקרוא". רסיסי שיחות מודאגות בין השניים לאחר היום הנורא שבו הם מצאו את הספר המודפס, 350 עמודים, שהחבאתי בתוך אפודת צמר. "הילד מידרדר". "רק חסר לנו שהוא מפתח נטיות חפירה". "אל תגיד את זה אפילו".

     

    אני גבר בוגר. מחבקת עצים ששכבתי איתה ללא מחשבה מסגירה אותי לשלטונות ואני נענש במלוא החומרה. שנתיים מחיי אני סופר, כפי שפוסק השופט הצעיר. "מי שמבזבז חלל חייב ללמוד לפתח חוש מידה", הוא אומר ושולח אותי אל "המפעל". שם, יחד עם עוד אנשים חסרי מידה מסוגי אני יושב וסופר עשר שעות ביום מילים של אחרים ומציין את הכמות בעמוד האחרון של הספר.

     

    מעל כל מילה אני כותב את מספרה, עד המילה האחרונה. אני שונא כל רגע. אני מתעב את חוסר התועלת, כשמה שאפשר לעשות בלחיצת כפתור, אני אנוס לעשות בשעות, ולעתים, בימים. הם חושבים שאחרי שנתיים בגיהנום הסופרים לא ארצה לראות עוד מילה בחיי. הם טועים. אני נזכר בפעם הראשונה שהדלקתי את הקינדל הישן וקראתי סיפור קצרצר. ההתרגשות עצומה. מילים הופכות להתרחשות. התרחשות נעשית חיים. חיים חדשים מפעמים בי.

     

    יום אחד גם לי יש סיפור לספר. לא מתוחכם, לא מרשים, ואפילו טיפשי. ובכל זאת, סיפור. משהו על חתול שמתאהב בדג זהב אבל הדג מפחד ממנו. אחר כך, עוד סיפור. ועוד אחד. ויום אחד, אני מראה לחבר סיפור על ילד שנכנס לקינדל ומחליף מילים של חופרים מפורסמים, והוא צוחק ואומר שחצי מהילדים כבר עושים את זה בשיעורי אינטראקציה. חשתי עצבנות קלה בבטני. לא בגלל מה שהילד אמר, אלא בגלל שאני כבר נסחף אחרי זיכרון אחר, שנוא.

     

    אני לא מומחה לדמוגרפיה, אבל למיטב ידיעתי, המהפכה שהתרחשה יובל (דווקא אגיד יובל ולא 50 שנה, ואפילו לא חצי מאה, בני זונות מצחינים) לפני לידתי, בשם מפלגת "העם הנבחר", שזכתה לכינוי "העם הנבער" מצד האופוזיציה המבועתת (פוליטיקאים ותיקים שצפו בשררה חומקת מבין ידיהם ודלקו אחריה בכוחותיהם האחרונים, בטרם הוצאו מחוץ לשלטון העם) זכתה לניצחון סוחף הודות לנתונים המספריים היבשים - העם אמר את דברו והחליט להנציח את שלטון הרוב.

     

    יום אחד, בדרכי לפיקניק עם בת זוגי המנוחה, שאהבה לדבר על תרבות, עד שנשלחה אל המיכרות התת קרקעיים לדבר על תת-תרבות באוזני כורים אדוקים, ראינו מחזה משונה. שדה רחב ידיים, מכותר בכלונסאות עץ משלושת עבריו, ובלבו רוכנים על הקרקע גברים ונשים ושקועים בפעילות לא מובנת.

     

    מרחוק נדמה היה שהם מתעמקים באדמה, וזוגתי העלתה השערה שנקלענו למפגש גיאולוגים מוזר, עד שיצאנו מהמכונית והתקרבנו אל הגדר הפתוחה. השומרים חייכו אלינו. חייכנו בחזרה והבטנו בהתרחשות. כל אחד מהם אחז בידו עט וחפר בעזרתו באדמה. פשוט כך. הם דיברו, לא ביניהם, כי אם בינם ובין עצמם, ומילותיהם הסתרבלו זו בזו, עד שאי אפשר היה להבין מה הם אומרים ואל מי לכל הרוחות הם מדברים.

     

    זוגתי לחשה באוזני, "אתה יודע מי אלה?"

    לפני שעניתי, אמרה, "שמעתי, אבל אף פעם לא ראיתי אותם. פילוסופרים".

    החוורתי. "הם אלה ש...?"

    "כן. הם צריכים להשביח את הקרקע בעזרת עטי החפירה שלהם".

    הבטתי פעם נוספת לאחור. וברגע ההוא, כששוב ראיתי אותם חופרים את עצמם לדעת, הבנתי שאפסה כל תקווה.

     

    המשכתי לכתוב. לא היתה לי ברירה. יש זיכרון אחד, חזק מכל זיכרון, שלא הניח לי אז, ולא מניח לי עכשיו, כשאני שועט אל מותי במהירות החושך. אני ילד בן עשר, ואני משחק מחבואים עם חברים במגרש גרוטאות. אני מתחבא מאחורי מגדל של מחשבים וקולט, בזווית העין, חפץ מרובע בתחתית המגדל, תחוב בתוך אשנב מכשיר די.וי.די עתיק. אני מתכופף לשלוף אותו, והתנועה מסגירה אותי. אחרי שאנחנו מסיימים לשחק והולכים הביתה, אני מחכה שכולם יסתלקו ושב אל מגרש הגרוטאות.

     

    אני שולף את הספר מתוך הדי.וי.די ובוהה בו דקות ארוכות. אין לי מושג מדוע אני עושה זאת, אבל אני פותח אותו ומרחרח דפים אקראיים בו. הריח הזה חד פעמי, מספרים לי חושיי, ואיני מבין כיצד הצליח הספר להישמר במצבו. רק אז אני קורא את שם הספר. "שר הטבעות - אחוות הטבעת". לאיש שכתב אותו יש שם מצחיק. אני רוצה לקחת אותו הביתה, אבל יודע שלא כדאי.

     

    כך, במהלך שבוע, אני מגיע למגרש הגרוטאות בכל יום, אחרי בית הספר, (לא היה לכם שכל להחליף את השם, מה?), וקורא אותו עד שמחשיך. אני מודה שבהתחלה אני לא מוצא בו עניין רב, סתם מתענג על האיסור. בתוך שלושה ימים אני נשאב פנימה, והארץ התיכונה ממלאת את מחשבותיי. אני רוצה להמשיך לבקר שם, ולא מספר לאף אחד על אודותיה.

     

    ברם, כשאני מסיים לקרוא את הספר, אני מגלה שיש לו המשך. אני מחפש בקינדל שלי את המשכיו ומוצא אותם בגירסתם המבוערת. בשיעורי היסטוריה לימדו אותנו כבר על זמן עבר, כשאנשים ישבו וכתבו, ללא בושה, ספרים עבי כרס, ואנשים אחרים, חסרי בושה לא פחות, הסכימו לכלות את זמנם בקריאתם. בשיעורי אקולוגיה לימדו אותנו על הנזק לסביבה. בשיעורי תועלתנות לימדו אותנו על חוסר האחריות הכרוך במעשה כזה, במיוחד כשההתחפרות המסואבת בנפתולי הנפש עלולה להעביר קוראים רגישים על דעתם.

     

    בשיעורי נפש לימדו אותנו על תסכולם של קוראים בזמן עבר שרכשו ספרים ללא מחשבה הודות למחיריהם המגוחכים (מבצעי מאה בארבע) ולא הספיקו לקרוא אותם ובשיעורי פיזיקה לימדו אותנו על היחס בין נפח לזמן והסבירו את הצורך העמוק לשים קץ לשערוריית גודלם הפיזי של ספרי העבר. בשיעורי התעמלות הביאו לנו רפרודוקציות של ספרים עם שמות משונים כמו 'בעקבות הזמן האבוד' ו'יוליסס' שהיו למשקולות נייר, שנועדו לחזק את שרירינו.

     

    בשיעורי ספרות קראנו בקינדל ספרים בגירסתם המבוערת (מס השפתיים של מערכת החינוך), ולא הפסקנו לצחוק כששמענו שסבי סבינו נאלצו לקרוא את אותם הספרים באורך לא הגיוני ("פעם אנשים הסכימו לקבל את התינוק יחד עם הבטן", אמרה המורה לספרות).

     

    בשיעורי מוסר למדנו על החופרים שהוצאו מהחוק, לאחר שהתעקשו להפר את "חוק מאה העמודים" ולבזבז חלל וירטואלי כשתבעו תשומת לב מוגזמת מקוראים פוטנציאליים, ואפילו למדנו על סוטים מזן מיוחד, שרוכשים מחברות ושאר מוצרי נייר למטרת חפירה אינטנסיבית שתיגמר, ברוב המקרים, במוצר שלא יעמוד בסטנדרטים המקובלים.

     

    על אלה ואחרים אני חושב כשעליי להסתפק בשני תקצירי ההמשך של "'שר הטבעות", המורכבים כל אחד מחמישים עמודים, אם להאמין למכונה. אני חש מיד בהבדלים ושב אל מגרש הגרוטאות לקרוא פעם שנייה את הספר. לבי נשבר. עליי להשלים פרטים מדמיוני. אני לא מעז לקרוא את החלק הראשון בגרסתו המבוערת, וכותב גרסה משלי. אני לא מוכן להסתפק בכמות המילים המומלצת, ובד בבד אני מפתח תחביב מסוכן.

     

    אני מתחיל להסתובב במגרשי גרוטאות ולחפש גוויות נשכחות של ספרים. בתוך שנה אני משיג עשרה כאלה, שנכתבו ע"י סוטים. בתוך שנתיים אני מגלה בעצמי נטיות חפירה. בתוך שלוש שנים כבר יש לי מחבוא לספרי הנייר שאני קורא ולסיפורים שאני כותב. אני יודע שאסור לי לחשוף אותם ומנהל מערכת יחסים פתוחה עם קוראי הסמוי.

     

    בבגרותי אני מנהל חיים כפולים. אני סופר מן המניין, זונה פלביאנית טיפוסית, כותב ספרים בני תשעים עמודים אלקטרוניים, שלדים עלילתיים ותו לא. אני מכיר את הטענה הרווחת - ממילא המעט שמקדישים זמן לקריאה זוכרים, אחרי הכל, רק את השלד המרכזי של הסיפור, אז מה הטעם בבשר הפיגולים?

     

    בסתר אני כותב את אותם הספרים בגרסתם הלא מבוערת, העולה על גדותיה, הגרגנטואנית, כבדת הבשר, חסרת האחריות, שמשקלה העודף ימיט עליי ביום מן הימים אסון. כמו גבר שמציג לפני עולם ומלואו את אשתו החטובה ורץ באישון לילה אל פילגשו השמנה, כך אני נע ונד בין השתיים. וככל שאני מבזבז יותר חלל, כך נדמה לי שאני מבזבז פחות, וקוראי הסמוי, שמאז ומעולם בחל בניתוח לקיצור קיבה, מודיע לי שהוא רעב.

     

    לא תבינו כבר לעולם, אתם שהורגלתם בשכבה אחת או שתיים לכל היותר. כיצד תמצאו בכם את הכוחות לרדת אל מתחת ולחשוף שכבה שלישית, רביעית וחמישית? פסיפס עמוק ומרהיב של כוונות ומניעים, מחשבות ומחשבות נגד? ארכיאולוגיה משוקצת, תכנו את מלאכתי ותשליכו אותי לצינוק. כבר אמרתי שאני לא מופתע. ידעתי שתבואו. בשנה האחרונה נדמה לי שרציתי שתבואו. ישבתי בבתי קפה וכתבתי על מפיות נייר.

     

    ישבתי בפארקים וכתבתי על שולי עיתונים דקיקים. ישבתי בבתי מרקחת וכתבתי על גב מרשמים נטושים. התערטלתי

    לעיני כל, ועדיין התמהמהתם. המאה ה-22 מגיעה לקיצה, ואיתה מתות 22 אותיות. מילותיי לא יובנו כהלכה. כבר אני מאבד את חוט המחשבה. פונה אליכם כאילו תקראו. כאילו תצליחו לקרוא. כאילו תרצו לקרוא. כאילו תמצאו בכם את אורך הרוח לצלוח דפי מחברת של חופר בשעתו האחרונה. אני רוצה להגיד עוד, לספר עוד, בקושי גירדתי את פני הקרקע.

     

    אני רוצה לקוות שאיני האחרון, ולדמיין שברגעים אלה ממש ילד מסוגי, פרברט ינוקא, מוצא שריד מעולם מאיים וחווה זעזוע נלהב. אני גם מסרב לוותר על זכותי המלאה לחיות עד המילה האחרונה, ולפיכך, עוד לפני שיבואו הנבלות ויעשו מה שיעשו, אסיים לכתוב. הנה הפכתי דף נוסף, ולא אמשיך מעבר לו. אעצור לפני קו הסיום, זקוף ושבע רצון. אני מניח שבעוד רגע או שניים הם יגיעו.

     

    הם ירימו אותי מהרצפה, יעזרו לי להתקרב אל אדן החלון, יאמרו "להתראות, אידיוט", וידחפו אותי אל מותי, שם, למטה, בבור העמוק שחופרים הארבעים לעצמם ולשכמותם. ואולי ארעד על אדן החלון, ואולי תבגוד בי השלפוחית, ואולי אפילו אבקש סליחה. ואולי לא. הנה. הנה אני מניח את העט. עוד רגע סוגר את המחברת ומצטנף בחשכה. הנה אני שם נקודה בסוף משפט. הנה אני שם קץ. הנה אני הולך.

     

    אופיר טושה גפלה, סופר, מורה. בין ספריו: "עולם הסוף", "הקטרקט בעיני הרוח" ו"מאחורי הערפל". ספרו הבא "ביום שהמוזיקה מתה" יראה אור במהלך 2010 בהוצאת כתר

     

    לכל סיכומי העשור לחצו כאן

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    גפלה. לא רואים מעבר למיידי
    צילום: אלי אלגרט
    לאתר ההטבות
    מומלצים