דוד לוי: הפורש הבודד

הקריירה הפוליטית של דוד לוי לוותה תמיד בשאלה האם הוא יתפטר?
כבר אחרי המהפך של 77 הוא ייצר את הדרמה הראשונה שלו: לוי לא קיבל את פרויקט שיקום השכונות, בתגובה הוא הסתגר בביתו בבית שאן ואיים בהתפטרות. בגין נכנע ונתן ללוי את מבוקשו.
אחר כך, ב-81, הוא נפגע בגלל שביקש ולא קיבל את תואר סגן רה"מ בנוסף לתיק השיכון. שוב הוא הסתגר באותו מקום ושוב בגין נכנע.
אחרי פרישת בגין מהממשלה, ב-83, התמודד לוי מול יצחק שמיר שלוש פעמים על ראשות הממשלה, בכל הפעמים הוא הפסיד. לאורך דרכם המשותפת לא הפסיק לוי לאיים על שמיר שיתפטר: אחד העימותים שלווה באיומים סמויים היה על רקע החלטת שמיר לעמוד בראש משלחת ישראל לוועידת מדריד באוקטובר 91. גם הפעם לוי, כשיטתו, הסתגר בביתו בבית שאן ולא בחל באותו אקט בדיוק בפברואר 92 כאשר כונס מרכז הליכוד כדי לקבוע את מועמדו לבחירות.
שמיר ניצח ומחנה לוי נחל מפלה. את כעסו ביטא ב"נאום הקופים" בו הוא סקר את תלאותיו בליכוד וטען, כי הוא קורבן בשל מוצאו: "הייתי בפיהם של כמה אנשי ליכוד קוף שזה עתה ירד מהעצים, תוקפים אותי, טוענים שאני פומפוזי, דמגוג ושאיני דואג לבעיות האמיתיות". גם אז הוא איים בהתפטרות חזר לביתו בבית שאן ומשם סחט משמיר התחייבות שיהיה מספר 2 בליכוד תמורת אי התפטרותו. לוי לא דורג במקום הזה לבסוף אבל חזר בו מהתפטרותו כעבור יומיים.
אחרי מהפך 92' הודיע לוי שיתמודד על הנהגת תנועתו מול בני בגין, משה קצב ובנימין נתניהו. בינואר 93' חשף נתניהו בשידור חי את פרשת הקלטת הלוהטת, והאשים בסחיטה "בכיר בליכוד, המוקף חבורה של פושעים". לכולם היה ברור, שהאצבע מכוונת לדוד לוי ואנשיו. מערכת ההשמצות בין השניים גלשה לעלבונות אישיים (לוי המציא את הכינוי "אנטי-ביביוטיקה") אך נתניהו גבר בסופו של דבר על לוי.
מתחת לפני השטח, כשלוי כבר הוספד, רחשו אנשיו בהיערכות לפרישה מהמפלגה. את המהלך בישלו מקורביו - הקבלן דוד אפל, עוזרו יעקב ברדוגו ואחיו מקסים לוי. ביוני 95' עזב לוי את המצודה והקים את תנועת "גשר".
אחרי שהמשטרה סגרה את התיק בפרשת הקלטת, אמר לוי: "נתניהו צריך ללכת. הוא כלי ריק. אדם שסולם הערכים שלו ירוד ומסוכן". אבל במארס 96' הכריז נתניהו: "נשים את כל משקעי העבר בצד, ונלך קדימה ביחד". בקשת הסליחה של נתניהו סללה לגשר את דרכה להתמזגות בליכוד, ולוי פעל כמי שסלח ושכח. אלא שחודש בלבד אחרי הניצחון, פרץ המשבר הראשון בין השניים: לוי איים בהתפטרות, אם לא יימצא לאריאל שרון תיק הולם בממשלת נתניהו. נתניהו התקפל, וצירף את שרון לממשלה.
באוגוסט 96' שוב איים לוי להתפטר, אך נתניהו צינן אותו כשהבטיח לו לשתף אותו בהחלטות המדיניות. אבל החריקות נמשכו, ואחרי פגישת שרון עם אבו מאזן נעלב לוי שלא יידעו אותו בדבר הפגישה וחזר להסתגר בבית-שאן.
ביולי 97' נאבק לוי בכוונת נתניהו להרחיב את ה"מטבחון" המדיני-ביטחוני שבו היה שותף, אך כדי לא "לשבור את הכלים" על נושא שהוא עצמו ליגלג עליו, חילץ מנתניהו את מכתב ההתחייבויות החברתי. המכתב, שבסופו של דבר, הוביל להכרזה על התפטרותו. לוי כינס ב-4 בינואר 98' מסיבת עיתונאים וסיכם את תחושתו במילים: "נשבר לי. נקודה".
לקראת בחירות 99' חברה תנועתו, "גשר", למפלגת העבודה ולתנועת "מימד" ויחד יצרו את "ישראל אחת". לאחר נצחונו של ברק בבחירות 99' חזר לוי לתפקיד שר החוץ בממשלה החדשה. מהאיש שהוציא את הנשמה לכל ראשי הממשלות, הפך לוי לשר המקורב ביותר לברק. עכשיו גם ממנו הוא נעלב כשלא שותף במו"מ המדיני, ובנוסף, תוצאות פסגת קמפ דיוויד, שלחו אותו להניח, בפעם המי יודע כמה, איום התפטרות לפיתחו של ברק.