שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "פני עצמי": פרק מספרו של יחזקאל נפשי
    נער בן 18 שגדל עם מום נדיר בגופו מחליט, לאחר שצה"ל מסרב לגייסו, לעבור סדרת ניתוחים ולהפוך ל"אחד האדם". כאשר החלום נכשל, החיים מביאים אותו לצאת למסע אחר. פרק מספר

    חלקה הראשון של הטרילוגיה "פני עצמי" מאת המשורר יחזקאל נפשי, מגוללת את סיפורו של נער הנולד עם מום נדיר בגופו, נפלט ממסגרות של בית הספר ומשפחה, ונאלץ לחוות את תקופת הילדות והנערות כמתבונן מהצד. עד אשר בגיל 18, לאחר שמסרבים לגייסו, הוא גומר אומר בלבו להיכנס לסדרת ניתוחים ולאחריהם להפוך, אולי, ל"אחד האדם".

     

    לאחר כישלון החלום, וכמעט על סף הייאוש, הוא מחליט "לפצות את עצמו" וליוצא למסע חובק עולם בין יבשות, הרפתקאות, גילויים וחוויות מיניות, שמבהירים לו מה מקומו בחברה האנושית. בואו לקרוא פרק מהספר: 

     

    "פני עצמי". ספרו של יחזקאל נפשי (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    "פני עצמי". ספרו של יחזקאל נפשי

     

    דיוקנו של נער מבאי נחשונים

    ניסיונותיה של עדי להתעלות אל מעבר לחיים וזכר הנשיקה

     

    אחת הסיבות העיקריות לכך שהחילותי מעלה פרשה זו מחיי על גבי הכתב, מלבד הסיפור על אודות היציאה והפרישות מן התא המשפחתי ויציאתי אל הקיבוץ אשר בו למעשה לראשונה החילותי את מסעותיי בארץ ובעולם, הוא בשל הסיפור על אודות יחסיי עם עדי, בת הקיבוץ שאליה התוודעתי מקץ זמן-מה, בעת שהותי שם. אל שדות הקיבוץ, לעבודת החקלאות והבנייה בו, הגעתי כשהייתי צעיר מאוד, עדיין חדש בעולם ובלתי בקי בהליכותיו, ובמובנים רבים באמת שלא ידעתי הרבה. אולם, עצם ההגעה אליו, כלומר, בעצם עשותי זאת לבסוף ולאחר התקבלותי בו, סימלה בעיניי את כוחה האמיתי וניצחונה של הרוח על החומר, את יכולתי שלי לזנק מעצמי ואת היות קיומה של האפשרות, כי העולם כמו נוטה חסד למי שפורש את ידיו לפניו בתחינה.

     

    כיוון שבכל מאוויי הרוחניים ביקשתי לנדוד הרחק מעיר מולדתי לעבר מקומות רחוקים, לעבר מקומות שלווים, חלומיים, בהם אוכל לחיות בפרישות גמורה עם עצמי ולפי דרכי, דרך חקרי הלב והעיון, דרך הלימוד וההגות האמיתיים, תחת קורת נפשי, עצם קבלתי לשם כעובד מן המניין סימלה בעבורי את ניצחוני הראשון והגדול ביותר עד אז. היה זה חלום בעיניי, ובייחוד כשאני מהרהר בכך עתה, ניתן לומר שבמובנים רבים כל משך זמן שהותי שם היה כעין אלוזיה ארוכה ומתמשכת, כעין הזיה ארוכה ומשוגעת, מתוקה, ואורח החיים הזה, בהיותו כחלום, צפן בחובו רבדים רבים, נסתרים, שאט-אט היו נגלים לפניי אלו אחר אלו.

     

    וכך, בלבו של מישור החוף, תחת הברושים ועצי האורן, בלב מטעים שונים סמוך לבקתות עץ, נטשתי את ההווי והתכנים של עיירתי הקטנה והלכתי שבי אחר רחשי לבי. לראשונה בחיי העליתי את כמיהת נפשי לנגד עיניי בממשות והתעטפתי בשבריר ממה שבני-האדם מכנים בשם אושר. ועם כל זאת, כמובן שהייתה עדי... עדי, שלולא היא, ספק רב אם יכול הייתי להמשיך להתקיים באורח החיים ההוא זמן רב.

     

    אני באמת אהבתי את אופן החיים בקיבוץ ולבי נהה אחריו לחלוטין. אהבתי את הענווה הגלומה בכך, את הצניעות והרעיון השיתופי, את מה שהוא מייצג, והתנהלתי אט-אט לתוך פשטותם, נמשך לתוכם במחשבה שכך אני יכול לבלות את שארית ימי חיי. אלא שמטבעי הייתי חסר מנוח, ואני סבור עתה, שאילו לא הייתי פוגש בה ואילולי הייתה היא לצדי שם, בסופו-של-דבר, הייתי פורש מן הקיבוץ מוקדם מכפי שעשיתי. אולם לא זו העת לספר על כך. עליי לספר על התרחשות הדברים בצורה הראויה ביותר, בצורה הכנה והאמיתית, בדרך שבה הייתה היא מבקשת שאספרם.

     

    אני רוצה להתחיל מראשית הדברים, אלא שאני חש עתה מעין תחושה משונה שמתפתלת בי כל אימת שאני ניגש אל הדף. אני חש באיזה כאב פתלתל ומאיים, מתעתע, עצוב. מה מוזר, אך קשה לי לכתוב עליה עתה ואני מוצא עצמי משתהה אל מול הדף הלבן. העניין משונה בעבורי, כי באמת, חלף זמן כה רב מאז ותחת שאתמסר לכתיבה אני מוצא עצמי מתבונן לצדדי, מתקין עוד ספל תה, משתהה דקות ארוכות. אני מתבונן אל הדף ואומר אל עצמי; בנאדם, הלא אלו הן רק מילים, מילים. מה שהיה, היה כבר וחלף. מה שהתרחש, התרחש במרחק שנים, ואתה, אתה כבר אינך אותו האדם אשר חווה זאת. אתה, כבר לא אתה.

     

    אולם אני זוכרה בשלמות. גם בשעה זו, אני מיטיב לזכור כל נקודת חן שהייתה על עורה העדין, כל קמט זעיר סביב עיניה, כל צלקת קטנטנה, יפהפייה, מלאת מתיקות, שהייתה טבועה בבשרה הרך. עדי היפה, עדי המתוקה. עדי הייתה הנערה בעלת האצבעות הדקיקות והשיער הגולש, בעלת הקול המתקתק שהזכיר לי את הטנורים הגדולים, הגדולים באמת, או את קול פכפוך המים על גלי הנהר. אותה נערה אשר בעיניה המיוסרות ובעלות העומק מצאתי נוחם ונקודת אחיזה בפרצי הסערה של חיי שלי.

     

    אם יהיה עליי להגדיר את יופייה (מה שאיני סבור כי ניתן להגדיר במילים אנושיות, מאחר שליופי היבטים רבים, רובם צנועים לעומת היופי האמיתי) אז יהיה עליי להגדירו כיופי פשוט וצנוע, שזהו אולי היופי הטהור ביותר, הנקי ביותר והנשגב מכולם. הייתה היא נערה פשוטה ואותה הפשטות אשר אפיינה אותה, היא-היא הייתה התגלמות יופייה האמיתי. בחיי, אינה לי המקרה לפגוש בנערות רבות מדיי; נערות עשירות, טיפשות, חסרות טעם, ללא כל הבנה, ללא אמת, המנסות להסוות את כיעורן דרך בגדיהן היקרים, בתכשיטיהן, דרך התאפרותן והתבשמותן בבשמים שמחירם מופקע, כאלו המשנות תדיר את גוון שערן, שמרעיבות עצמן עד כדי דחייה, ולא הייתי יכול לחוש כלפיהן אלא רחמים. לבי היה יוצא אליהן באמת ובתמים, מאחר שהללו לא הבינו, לא יבינו לעולם את העובדה הפשוטה כי יופי שכיח הוא לעתים הדבר הכי פחות שכיח שיש.

     

    שההדרה האמיתית אינה זקוקה לייפוי כוח או לאצטלה של עזרים אי-אלו ואחרים, להפך, כוחה בפשטותה, בניקיונה, בתום האמיתי שאותו היא משקפת בפני האדם, שזוהי אולי העדות החותכת ביותר לכך שהאלוהים שוכן בקרבנו. אני יודע עתה שבעדי שכן משהו מן האלוהי, משהו כביר וכן עד להכאיב, אשר בשל הימצאותו בה הייתה היא פוסעת תמיד על קצה סף תהומה הפרטי. אני סבור גם שאולי בשל כך, שדווקא בשל כך, אליה נמשך לבי ואליה כמהתי יותר מכל השאר.

     

    והנה עתה, בעודי רושם פרק זה וכל זכר הווייתה עולה לפניי באחת, סומרות השערות שעל עורפי ולבי הולם בחוזקה. לרגעים אני יכול לחוש עצמי שוב כאותו הנער הצעיר אשר עמד למולה באותם ימים, נרעד בכל גופו נוכח יופייה, רוטט בחשש ומגמגם כעילג. כה יפה הייתה בעיניי בת קיבוץ זו, כה עדינה בהליכותיה וכה רגישה. כה עמוקים היו פצעי נפשה הדואבת והמשוחררת בו-זמנית, עד כדי כך שבעוד שאני רושם שורות אלו, אני יכול להיזכר בנוכח משמע קול בכייה העדין והמכונס אל הכר, צליל בכייה השקט, השקט כבכי תינוק באותם הלילות בהם לנו יחדיו בחדרה השוקט, בפרצי תשוקתה הגדולים וזעמה לפרקים אשר טלטלו את נפשי כדוגית קטנה המתנודדת כאורח בים נשמתה הסוערת.

     

    אני נזכר בכל זאת ולבי נמלא בחמלה, בזעם טיפשי על חוסר יכולתי המשווע להיות חזק דיו כדי לסייע לה ואף לעצמי. אולם, כפי שכתבתי לעיל, היה זה לפני זמן רב. עדי הייתה הנערה הראשונה אשר לה נשקתי בחיי. הראשונה אשר עמה באתי בסודות האהבים בלילות עתירי גשמים ובבקרים של שחר סגול, כשהאור הרך היה צובע את תקרת החדר כעין חופה תכלכלת מלאת נוגות מרטיטה, הראשונה אשר אופי שתיקותיה ונוקשותה העצמית, כבעין איזה משטר פנימי, רודפים אותי עד עצם היום הזה.

     

    *

     

    ביום המחרת לאחר לינתי אצל ניר ואחיו, עוד באותו הבוקר השכמתי קום והתבוננתי אל עברו של הקיבוץ רחב-הידיים שאט-אט החל ניעור לחיים, כמו מתוך תרדמת חורף ארוכה. בעודי לוגם את הקפה החם, צופה אל מעבר למדרוני הדשא המוריקים, מעבר לדרכי העפר, ראיתי את קרני האור הראשונים בפציעתם על גבי גגות הבתים הזעירים, העדינים. חזיתי בהתפוגגות דוק הערפל הסמיך אשר נבלע אל האדמה כבאיזו שקיקה, כמו נושק לה, מותיר לחלוחית מבריקה על האבנים הנוצצות.

     

    התבוננתי באגלי הטל, בכחול השורה על פני הנוף הסלעי. ניתן היה לי לחוש במשב הרוח הקרירה של שעת השחר המוקדמת שהייתה מניעה את הצמרות בלאט, כמו היו הן רוקדות במעין מחול עדין ופראי. הייתה זו שחרית נפלאה וזמר הציפורים המקיצות הביאני לידי מצב שבו ביקשתי להישען לאחור על כיסאי, לעצום עיניי

    ולנשום עמוקות את ניחוחות האדמה. חשתי כי הכול מפיח בי חיים מחודשים. דומה הוא שחרף העובדה ששנתי לא ארכה אלא מספר שעות בודדות בלבד, לא חשתי בעייפות כלל. להפך, הייתי נמרץ לגמרי ומאחר שחשתי שגופי קל, מוכן הייתי כבר לגשת אל הפקיד בקיבוץ, אותו האדם הממונה על כוח האדם שעליו סיפר לי ניר בליל אמש. נכון הייתי לבוא לפניו ולדובבו בכל כוחי.

     

    באותה השעה כל האמצעים היו כשרים ואני לא הייתי בוחל בדבר. הכול על-מנת שהחלום יהפוך מציאות. הייתי נרגש וחשבתי כי אילו יספר לי על כך שישנה תפוסה מלאה בכוח העבודה, אדובב את לבו ואנסה לגרום לו לקבלני דרך אמוציות, אספר לו על החסד הגדול שיעשה עמי בקבלתו אותי לעבודות המשק, על כך שהוא למעשה מציל אותי מאורח חיים שבו צפויה לי אך מיתה. ואמנם, לשמחתי הדברים לא הרחיקו לכת עד כדי כך. בזיכרוני היה זה בוקר שקט, דמום, סוחף.

     

    מלבד קרקור התרנגולות הנשמע ממקום כלשהו במרחק, הציפורים המקיצות בקול זמר חרישי, מצייצות בישנוניות פה ושם, הייתה דממה נסוכה על הכול, שמיכה גדולה של אושר עצוב וריח עשבים. שום נהימת כלי רכב לא הדהדה ברקע, שום אוטובוס ממהר או אופנועים זועמים. בני-אדם לא נחפזו ללכת ליום עבודתם, מתבוננים בשעון כל העת, מגדפים, מתרוצצים אנה ואנה על-גבי המדרכות. מאום! פה אך הדממה הייתה נסוכה.

     

    "פני עצמי - כרך א'", מאת יחזקאל נפשי. הוצאת עמדה. 526 עמ'.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    יחזקאל נפשי. "ביקשתי לנדוד הרחק מעיר מולדתי"
    צילום: הילית כדורי
    7 לילות
    מומלצים