סוקרטס, תעביר את הפותחן

הנה מגיע הארוע הכי חשוב בספרות המתורגמת לעברית מזה עשור בערך, והוא לא עושה כותרות בעיתונים, לא מחברים לו סיפורי צבע ארכניים, ומי שמתרגש ממנו מתרגש בשקט: "המשתה" של אפלטון בתרגומה של מרגלית פינקלברג, בהוצאת "חרגול" הוא חווית קריאה מדהימה, בעיקר מפני שעד עתה, לקוראי עברית, זו היתה חוויה מסויטת.
ערב אחד, בערך בשנת 416 לפני הספירה, מתכנסת חבורה של גברים אתונאים לשיחת סלון. כמקובל באירועים אלה, נשים לא משתתפות, משרתים מגישים יין בכמויות לא מבוטלות והשיחה – סוג של בידור אינטלקטואלי שנעלם מן העולם – מוקדשת לנושא אחד. בין המשתתפים: סוקרטס, מורה, פילוסוף ואיש שיחה שניחן בתכונה המעצבנת, לדחוק את שותפיו לדיאלוג לפינה באמצעות סדרות של שאלות תמימות-לכאורה. מגיעים גם אפולודורוס ואריסטודומס, תלמידים ומקורבים של סוקרטס, מופיע אריסטופנס, מחזאי גאון ששונא את סוקרטס וחושב שהוא יצור מסוכן, ועוד שניים בולטים בחבורה –פיידרוס, אציל והוגה לעת מצוא (שאפלטון מקדיש לו את הדיאלוג הכי מורכב שלו בתורת האסתטיקה האפלטונית) ואלקיביאדס – פוליטקאי ואיש צבא בכיר. שניים מן המשוחחים יילכו לעולמם בנסיבות בלתי טבעיות: סוקרטס הוצא להורג בשתיית רעל ואלקיביאדס נרצח, אבל בערב ההוא בשנת 416 בערך, הכל עוד לפנינו, ואפשר לדבר על אהבה.

חוויית ההבנה

שלושה עשורים אחרי השיחה הזאת כתב אפלטון, מעריץ של סוקרטס, את "המשתה". זהו תיאור מאוחר של השיחה שאפלטון לא השתתף בה, וברור לגמרי שהוא לא כתב את מה שנאמר בה, כי אם המציא את מה שיכול היה להיאמר, בקווים כלליים. התוצאה היא אחד הטקסטים הכי חשובים של אפלטון ושל הפילוסופיה היוונית בכלל, שדן בקשר בין אהבה לבין החתירה שלנו ליופי ולאלמוות – למה שמעבר לכלל התופעות הפיזיות והרגשיות שאנחנו מדברים עליהן כשמדברים על אהבה. חוץ מזה, זהו אחד הספרים היפים והאלגנטיים ביותר שנכתבו אי פעם.
שנים רבות קשה היה לקוראי עברית להתייחס לאלגנטיות וליופי. במקרה הטוב, יכלו לקרוא תרגומים מלומדים לאנגלית. במקרה השגור יותר, היה עליהם להתמודד עם התרגום של י. ליבס, ולצאת מן הקריאה בתחושה שלעולם לא יבינו משהו מאוד חשוב שהלך לאיבוד בדרך מיוונית עתיקה לעברית של בני אדם. מן התרגום של ליבס נשארנו בעיקר עם רעיון אחד, אודות הנשמות שנחצו בזמנים קדמונים ועד עתה הן מחפשות את החצי השני שלהן. כשקוראים את "המשתה" בתרגום החדש, מבינים שזהו רק גרגר מתוך שלל השאלות, התהיות והרעיונות שאפלטון מפזר כאן באמצעות בני שיחו. ועוד מבינים – ואין חשוב מזה – שהמשוחחים דיברו בשפת בני אדם. הם דיברו "שפה מדוברת", ולא הגו את צרור המעקשים והמכשלות שהדביקו להם מתרגמים בני כל הדורות.
פרופסור מרגלית פינקלברג מן החוג ללימודים קלאסיים באוניסיטת תל אביב מסירה את האבק מעל טקסט שפתאום נפרש כמו מניפה הדורה, ססגונית ובעיקר מובנת: קשה לי לתאר איזה אושר חריף מצוי בחווית ההבנה, סוף סוף.

מדברים על זה

ובכן, על מה דיברו כשדיברו על אהבה? תמיד אפשר היה לזמן לשיחה את דמותו של ארוס, אל גחמני ולא לגמרי מפוענח שירה חצים בלבבות בני אדם מבלי להתחשב ברצונותיהם-שלהם, אבל ארוס, שכולם נדרשים מחמת הנימוס ודרכי השיח המקובלות, להגיד עליו דברים טובים – הוא רק תירוץ לעניין האמיתי.
כל המשוחחים מדברים על המאהב ועל האהוב. המאהב הוא גבר בוגר שמשתייך לשכבת האתונאים המשכילים ובעלי הממון, והאהוב הוא נער בגיל ההתבגרות – היום היינו אומרים "ילד" ו"פדופיליה הומוסקסואלית", אבל המשוחחים לא חיו בתרבות שלנו, אלא בתוך מערך של אמונות ומנהגים שקידש את האהבה בין גברים מבוגרים יחסית לעלמים צעירים מאוד. לא מדובר כאן על רק על תשוקה מינית, אם כי זו מהווה בסיס מובן לבחירה של מאהב באהוב ולהיפך, כי אם על מערכת יחסים מתמשכת שבה המאהב אחראי גם לגורלו של האהוב, לרווחתו הפיזית והרוחנית, ולליווי בוגר שלו עד לשנים שבהן האהוב עצמו בשל להיות מאהב.
בכל הדורות השתמשו הומוסקסואלים ב"המשתה" כבטקסט שמכונן את הלגיטימיות של אהבה הומוארוטית, אבל בשנת 416 לפני הספירה היא לא היתה זקוקה ללגיטימציה חברתית או מוסרית. היא פשוט היתה חלק מן החיים. אחר כך הגיע הטאבו היהודי-נוצרי והעניינים הסתבכו קשות, אבל כמו ארוס עצמו, סוג האהבה המדוברת במשתה גם היא אמצעי לבחינת משמעותה ההגותית של האהבה ככוח מניע בעולם, ובאמת לא משנה מהי עמדת הקורא כלפי אהבה הומוארוטית, כי בסופו של דבר משתתפי המשתה מבקשים לשוחח על מה שמצוי מעבר לזה: השאיפה האנושית להתקרב אל היופי המצוי בדברים שמעבר לגוף.

להיעשות בן אלמוות

את הקפיצה המחשבתית הזו עושה סוקרטס – כלומר, אפלטון הוא זה שמייחס את הקפיצה לסוקרטס – בתרגיל ספרותי מבריק של דיאלוג-בתוך-דיאלוג, מפני שסוקרטס מצטט שיחות שהיו לו כביכול עם דיוטימה החכמה, הדמות הנשית האנושית היחידה בכל השיחה הזאת (אפרודיטה היא אלה ולכן לא נחשבת). מפי דיוטימה – דמות שאפלטון כנראה המציא לשם חידוד ההבנה – שומע סוקרטס תורת אהבה שלמה אותה הוא מפרש, ונצטט מעט:
"'כי מי שעושה את הדבר הזה כהלכה', אמרה (דיוטימה), 'מתחיל כבר בגיל צעיר לפנות אל הגופים היפים, וראשית כל, אם הוא הולך בדרך הנכונה, הוא אוהב גוף יפה אחד ומוליד ממנו דיבורים יפים. לאחר מכן הוא מתחיל להבחין כי יופיו של גוף זה אינו אלא אח ליופיו של גוף אחר, שכן אם ליבו הולך אחרי יפי הצורה, הרי שאיוולת גמורה היא לחשוב שיופיים של כל הגופים היפים אינו אותו יופי עצמו....ולאחר מכן הוא מתחיל להעריך את יופיה של הנפש יותר מאשר את יפי הגוף...וישקיף מתוך כך על היופי שהוא מרובה ולא עוד מוגבל ליופיו של איש אחד – לא עוד כמו עבד שבאהבתו ליופיו של נער או גבר כלשהו או של עיסוק אחד משתעבד ונהיה קל ערך ושטחי, אלא כמי שיוצא לים הפתוח של היופי ומתבונן בו'".
ומתוך הים הפתוח של היופי נולדת אהבה עילאית: האהבה אל היפה כשלעצמו. וכיוון שהיפה כשלעצמו הוא פסגתן שלהמידות הטובות, מי שמתבונן בו, מי שחי לאורו הוא "ידיד האלים, ואם אפשר בכלל לאדם להיעשות בן אלמוות, הרי זה האיש".
גם מי שאינו רוצה להיות ידיד של האלים, גם מי שקורא בפעם הראשונה את התרגום החדש, יחוש בתום הקריאה כי הוא מרחף בערך חמישה סנטימטרים מעל לרצפה אליה הוא מחובר תדיר מכוח אנושיותו. אם יש תכלית לקיומם של ספרים בעולם, זו בדיוק התכלית. באמת שאין צורך בהשכלה פילוסופית מסודרת או מבולגנת כדי לגשת לטקסט הזה וכדי לקרוא וכדי לאהוב.