ככה עושים ברדק

בוודאי אחד הקריטריונים היותר סבירים להערכתה החלקית של ספרות טובה הוא יכולתה לגרום לך לצחוק בקול רם במקום ציבורי בלתי הולם, נניח חדר ההמתנה לרופא הפנימי, כאשר אתה מוקף במבחר ישראלים נפולי-מבט וקשי-יום האוחזים במספרם הסידורי לדוקטור כמו מדובר היה בכרטיס טיסה חד-כיווני לחיי נצח. אני לא נהנה לגחך במקומות דוממים וחמורי-סבר כמו חדרי המתנה רפואיים, אבל "איזה טוסטוס קטן עם כידון מצופה כרום בקצה החצר?" (מעולם לא ניתן טייטל כה ארוך ומעולה לספר כה קצר ומצוין) – לא התכוון לוותר לי עד שלא יראה אותי צוחק. ויתרתי לו.
"איזה טוסטוס" הוא לא ממש רומן, בקושי נובלה, למעשה אטיוד קצרצר וזריז של ז'ורז' פרק, סופר צרפתי אובססיבי להחריד עם אהבה עצומה לשפה, רשימות גדולות, קישקושים, משחקי מילים, סתם שטויות ושבילים צדדיים מכל סוג – אין לכם בעברית שום דבר שמתקרב לזה להוציא, אולי, אברהם הפנר. "הדברים", ספרו הראשון של פרק שתורגם לעברית, היה צלילה מענגת, רוויית אובססיות ורשימות, לתוך החור השחור של תהליך ההתברגנות האנושי. אם לא הייתם, לפחות בפינה צרה בנשמתכם, אובססיביים-קומפולסיביים, יתכן ש"הדברים" לא דיבר אליכם. אם הייתם כאלה, מאידך, "הדברים" עשוי היה לחלחל אליכם כמו מי תהום עקשנים. הספר ההוא, ככל שניסה להיות משועשע, ארז בשלמות את תחושת המחנק, היעדר המוצא והמוות הקטן שבכניעה הצעירה לזעיר-חיי-שפע. "איזה טוסטוס", מאידך, מצליח להישאר זחוח, שטוח, מצחיק ואווילי במכוון לכל אורכו הקצרצר.
הסיפור, אם בכלל, מגולל את קורותיה של חבורת נהנתנים פריזאית המתנדבת לסייע לחייל צעיר להשתמט ממלחמת אלג'יריה באמצעות שבירה מעודנת של זרועו (בשלב התיכנון) או סימומו הבלתי משמעותי (בשלב הביצוע) רק כדי לגלות את מה שהשמאל הישראלי יודע זה מכבר; כאשר אתה שמאלני פציפיסט, אין לך שמץ של מושג או יכולת לעשות משהו ממשי בפועל, שלא לומר לגרום נזק. כל זה לא משנה, שכן "איזה טוסטוס" לא מתעניין בסיפור אפילו למטרות נימוס, וכל רצונו הוא להשתעשע בשבילים הצדדיים, לרכב על מילוליות מוגזמת בכל קנה-מידה, לפעמים ליפול, ואז לקום ולעלות מחדש בלי בושה. פרק דוהר על השפה כמו פסנתרן המבצע אטיוד מהיר של צ'רני לחימום האצבעות, במיומנות מרשימה ובמהירות מופרזת. התוצאה רפטטיבית לעיתים, מייגעת לשתי שניות, בעיקר בחלקו הראשון של הספר, אבל מצחיקה ושנונה ופשוט מהנה בחלקו השני (הוא החלק שאיתו הגעתי לחדר ההמתנה). בכלל, כמה רע כבר יכול להיות ספר שנפתח ב"היה אחד. קראו לו קאראמאנליס, או משהו כזה", ומסתיים ב"ומעולם שוב לא שמענו אף לא מילה על הנודניק הזה".
חברים, ככה מספרים סיפור. ככה עושים ברדק. ככה לא מטרחנים לנו את הנשמה, וגומרים והולכים ב-83 עמודים (לא כולל אינדקס מופרך לחלוטין). כך שלשאלת הטייטל ("איזה טוסטוס קטן עם כידון מצופה כרום בקצה החצר?"), התשובה שלכם מוכרחה להיות: כן, בהחלט, למה לא, ושיהיה טוב-טוב על האש.

"איזה טוסטוס קטן עם כידון מצופה כרום בקצה העיר?", מאת ז'ורז' פרק, הוצאת בבל, 91 עמ'