עת מלחמה ועת שלום

את ההכרזה הרשמית על מצב מלחמה מלווה תחושת ההקלה המסוימת שמרגישים הורים אחרי שבנם שכב חודשים בבית, עם חום גבוה, בלא טיפול, וסוף סוף הוא נכנס לחדר הניתוחים. הפחד - פחד, הדאגה – דאגה, אבל לראשונה מזה זמן נפתח איזה אפיק לשינוי. המוני בית ישראל מלווים את הניתוח הזה בחששות, בתקווה המהולה בחרדת הדין. לכן צרמו דבריו של שרון בנאומו נטול ההשראה, כשאמר בביטחון מדוקלם – אנחנו ננצח. גם אני חושבת שננצח, אבל לא אהבתי את המנגינה הבוטחת מדי, שאין בה ענווה ואיפוק מול ימי מבחן קשים שמתרגשים ובאים עלינו.

על תחושת האחדות, גם אם זמנית, שמצליחה להתקיים בכל זאת, למרבה השמחה והפלא, מעיבה קבוצה לא גדולה של אנשים שהעדרו של אופק מדיני מדבריו וממעשיו של ראש הממשלה בימים אלה מדירה שינה מעיניהם ומונעת מהם תמיכה מלאה במהלכי הצבא. האם נעלמו מהם דבריו של קוהלת – "לכל זמן ועת לכל חפץ, עת מלחמה ועת שלום"? האם מדובר, חלילה, באינטרסים פוליטיים האומרים: "לעולם לא אתמוך במלחמה, ולו צודקת, שמנהל שרון?"

על פי המקובל במסורת, בשביעי של פסח, היום, לפני כמה אלפי שנים, עמדו בני ישראל על שפת ים סוף ושרו את שירת הים: מעין נאום הודאה ספונטני לאלוהים שלחם את מלחמתם מול מרכבות פרעה וחילו. כיון שמגמת פניהם היתה ממילא ארץ כנען, לא שאל איש את משה מדוע לא הזכיר בשירתו איזה אופק מדיני קטן, בנוגע למצרים. ככה, בשביל העתיד והתקווה. התקווה היחידה עבורם, בעת ההיא, הייתה קיימת בעצם הידיעה כי אויבם המר, מטביע תינוקותיהם ושופך דמם – הוכה מכה ניצחת.

האגדה מספרת, שכאשר בקשו מלאכי מרום לשמוח עם בני ישראל שם למטה, גער בהם הקדוש ברוך הוא במלים האלמותיות: "מעשה ידי טובעים בים, ואתם אומרים שירה?" אגדה יפה. משום שעצם הדרישה למבט שיתרומם מעל רגעי המלחמה ויחפש אופקים נוספים היא דרישה נכונה. הפירוש המקובל מניח שלבני האדם שסבלו וזכו לראות במפלת מעניהם, אין לאלוהים שום טענות. הם זכו ביושר בשמחת הרגע של המנצחים. המלאכים זה סיפור אחר, הם מתבקשים להתרומם מעט מעליה.

ושמא זה שורש הבעיה של מטיפי המוסר העומדים מנגד, זכים ונעלים כמלאכי השרת, מדברים ומתנהגים כאילו הם לא גרים כאן, כאילו לא שלהם המלחמה הזו, לא בהם פגעו הפיגועים, ולא דם שכניהם וקרוביהם נשפך כמים בפסח הזה. ההתכחשות לרצון האנושי להילחם במי שחפץ ליטול את חייך, היא מותרות שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו. המלחמה המסובכת שלנו, נטולת פתרונות קסם מהסוג של ים סוף, זקוקה לכל הכוחות כולם. היא זקוקה גם לשמאל. היא זקוקה למשרד החוץ, ולעומד בראשו, שיפסיקו להתנהג כמלאכי שרת בחופשה.

החלוקה המסורתית בין החוקר הטוב והחוקר הרע – משרד השלום ומשרד המלחמה - שמתקיימת בין משרד ראש הממשלה ומשרד החוץ הולכת ומתבררת כאסון לאומי וכקטסטרופה הסברתית. קשה להאמין, לדוגמה, שלנציגויותינו באירופה אין ולו תמונה אחת של האמבולנס הפלסטיני הממולכד, שבשמו ובשם דומיו יצא שמנו לשמצה במחסומים. העובדה שלאיש מנציגינו בעולם אין תשובות הולמות לאנטישמיות הגואה בתקשורת הארופית, וגם בעולם האמיתי, היא עובדה מדהימה. האם יהיה זה מוגזם לצפות שגם משרד החוץ יצטרף במלוא כוחותיו, או שלשם כך דרוש נס מסוגו של קריעת ים סוף?