עוד מעט ונכריע

זה נמשך כבר כל-כך הרבה זמן, שהתרגלנו. האוזן כבר אינה מבחינה בצרימה, המוח כבר אינו שם לב לסתירות הפנימיות שבכל משפט. התודעה כבר עובדת באוטומט, בדומה למערכת התגובות של ישראל הרשמית כשאזרחים נרצחים בפיגוע. הלב כבר כל-כך כבד, שקשה להתרכז.

זה עובד ככה: חודשים היה אבו-מאזן התקווה הגדולה, האיש שרק אם ייכפה על ערפאת יוזז הדמון מהמוקטעה הצדה, ודף חדש ובוהק ייפתח. אבל אין אפילו שנייה של חסד. עוד לא הספיק ראש הממשלה הפלסטיני להתיישב על כסאו, וכבר הוא מאכזב. ערפאת, מסתבר, גבר גם עליו.

כוחות שלא ייאמנו יש לו, לאיש עם השערות על הפנים. בעודו יושב במתחם הסגור ברמאללה, מנותק מהעולם ומנוטרל יומם ולילה ע"י ישראל, הוא מצליח – אליבא דכוחות הביטחון שלנו – להשרות מרוחו על גל פיגועים. איך בדיוק הוא עושה את זה, איך יוצאות ההוראות ממנו ומגיעות עד חמאס חברון, איש לא מסביר לנו. מספיק לנו שנדע שהאשם תמיד אחראי גם הפעם. מספיק לנו שנדע שגם אם יש פלסטינים טובים, הרעים מטילים עליהם צל גדול.

ראש הממשלה מבטל את נסיעתו לוושינגטון. פעם, בימים שבהם ביקור בבית הלבן היה הישג דיפלומטי, איש לא היה מעלה על הדעת לבטל אותו בגלל פיגוע, קשה ככל שיהיה. אבל בימים האלה הביקור של שרון, כמו כל השתתפותה של ישראל במראית העין של תזוזה מדינית, איננו מהלך של ממש אלא מעין פרס לפלסטינים, על שהצליחו לרגע לעשות הישר בעינינו ובעיני הדוד ג'ורג'.

את הפרס הזה אפשר וצריך לקחת ברגע שראש הממשלה החדש, שעוד לא הספיק לבסס סמכות ומתקשה לעשות זאת מול הלחץ הישראלי, לא מספק את הסחורה. העובדה שהנשיא בוש מקבל את ביטול הנסיעה כמובן מאליו, רק מדגישה כמה המהלך כולו הוא מן השפה ולחוץ, לתשומת לבם של מי שעוד בונים על לחץ אמריקני על שרון.

שהרי הזמן, כידוע, פועל לטובתנו. הניצחון על הפלסטינים עומד בפתח. עוד מעט, עוד סגר ועוד כתר, והצריבה התודעתית המפורסמת תתרחש. עוד מעט גם הם יבינו שערפאת רע, ואבו-מאזן טוב, ששרון מוכן לוויתורים כואבים (אבל לא לפנות התנחלויות), והצבא מוכן להקלות (אבל רומז שהפיגועים קורים בגללן). עוד מעט ונכריע.

ואל תלכו שולל אחרי רואי-השחורות. אל תאמינו למי שאומר לכם, שההתקדמות המדינית אינה מתנה לפלסטינים אלא אינטרס ישראלי מובהק. אל תקנו את הטיעון התבוסתני, שלפיו השיפור הכלכלי והיציאה מהדיכאון יבואו רק כשהמו"מ יתחיל לזוז. אל תחשבו שראש הממשלה צריך לנסוע לוושינגטון למעננו, לא רק למענם. כל אלה נימוקים של שמאלנים, שעוד לא הפנימו את האמת.

עוד מעט שלוש שנים של אינתיפאדה. הגדר הייתה מצילה את חייהם של 500 איש", אמר בסוף השבוע ראש הממשלה הקודם, זה שאנשיו יעצו לו להתחיל בבנייתה כבר ב-1999. "מצאנו את הפתרון לטרור", אומר ראש הממשלה הנוכחי, זה שכבר שנתיים וחצי הוא מושל והצליח להקים רק ארבעה קילומטרים מלאים של הפרדה, שצבאו שולט בשטחים כבר יותר משנה, ועדיין אוטובוסים מתפוצצים בלב ירושלים. "הפלסטינים עוד לא בשלים", אומר הצבא, ומהדק את המחסומים המונעים מפלסטיני כלשהו לנוע ממקום למקום.

ובעזה יושבים ראשי החמאס, שומעים על מותם של ניצני התהליך ועל האדישות שבה מקבל הציבור הישראלי את המוות זה, ומחייכים בשביעות רצון. שהרי להם יש יתרון אחד על-פנינו: הם יודעים איפה יתפוצץ האוטובוס הבא.