נלחמים באלימות

ש: על מנת שכמעט 2 מליון תלמידים ו- 130,000 מורים יוכלו ללמוד וללמד בביטחה ללא גילויים של אלימות קשה, האם אולי כדאי לשנות את המדיניות ולהרחיק לצמיתות כל ילד אלים הפועל באלימות נגד מורים ונגד ילדים?

מנחם כהן: גם אני חושב שיש לנהוג ביד קשה כנגד אותם תלמידים אלימים. אך לצערי, האלימות בבתי הספר הן כלפי מורים והן כלפי רכוש, לא מצטמצמת רק לאותם נושרים. התוודענו למקרים של תלמידים טובים ממשפחות טובות, שהיו שותפים לאלימות, הן באופן מעשי והן כתומכים. אם תופעת האלימות הייתה מצטמצמת רק מאותם שוליים נושרים, הטיפול בבעיה היה יותר קל ויותר ממוקד.

ארז פרנקל: הרחקת תלמידים מבית הספר אינה מדיניות. המדיניות היא כיצד להצליח ולתת לתלמידי בית הספר ידע, חינוך ומיומנות על מנת להכשירם להיות אזרחי העתיד. האלימות קיימת בכל רובדי התלמידים, כולל באלה שנשרו מבית הספר. האתגר החינוכי הינו לטפל באותן קבוצות שוליים שנושרות מבית הספר, להצליח להכשירם להיות אזרחים תורמים למדינה. הרחקת תלמידים הנוקטים באלימות אינה משרתת את מטרת החינוך. לעומת זאת, ענישה מרתעת כלפי אותם תלמידים, תוביל לתוצאה הרצויה.

ש: האם ההנהלות אחראיות פלילית למצב של פגיעה בגוף ונפש? אני מכיר מדינות מערביות מתקדמות שהיו מעמידים לדין פלילי בשל רשלנות פושעת כמה מההנהלות בתי הספר והאחראים על אכיפת המלחמה באלימות במש' החינוך בשל העובדה שהן מעלימות עין, שותקות ואינן עושות את הראוי בכל הקשור למלחמה באלימות. מה הפיתרון לטיפול באלימות?

מנחם כהן: אני רואה בהעלמת עין אחד הנגעים המקשים ביותר עלינו להתמודד באופן רציני ומעשי עם הבעיה. אחת מהמלצות הוועדה שלנו היא להעמיד לדין משמעתי כל מנהל אשר יעלים או ינסה לטשטש מקרים של אלימות בבית ספרו. אחריות פלילית הנה סוגייה משפטית שצריכה להיבחן ע"י עורכי דין.

האלימות בבתי הספר היא חלק מהאלימות בחברה בכלל. אלימות בתוך המשפחה, אלימות במקומות הבילוי, בפאבים, במועדונים, במתנ"סים, בכבישים. חייבים שיתוף פעולה בין כל הגורמים הרלוונטיים בחברה, לנסות ולמגר את התופעה הזו, דהיינו, משרד החינוך, משטרת ישראל, משרד הרווחה, החברה למתנ"סים, וכל מי שיש לו יד ורגל בעיצוב החברה, כולל התלמידים.

ארז פרנקל: העלמת עין של מנהלי בתי הספר הינה התופעה הקשה ביותר בטיפול באלימות, עקב הכחשות מנהלים את תופעת המנהלים בבית ספרם. תיאגוד בתי הספר והעמדה של ועד מנהל בראש בית הספר, ועד שמורכב מהורים, ממורים, מאנשי ציבור, ממשרד החינוך, יוביל להנהלה שקולה ומאוזנת יותר שללא ספק יקל עליה להלחם בתופעות אלימות מסוג שכזה.

תופעת הכחשת האלימות בבתי הספר נהוגה על ידי מנהלי בתי הספר מתוך רצון לשמור על רמת בתי הספר. הדרך להלחם באלימות הינה למפות את תופעות האלימות בבתי הספר, ולהפעיל רמת ענישה מרתיעה בשילוב מערך הסברה ותוך כדי מעקב אחר רמת האלימות הבית ספרית, מתוך רצון לקשור את הפעולות הנעשות בנתונים בירידת רמת האלימות.

כל דרך שבה מנהל משרד חינוכי אינו מדווח דיווח (שקיפות ציבורית) על רמת האלימות, מקשה מאוד את הטיפול בתוך המוסד החינוכי. יחד עם זאת, האלימות הינה תופעה חברתית שקיימת בכל הסביבה ואף מחוץ לכותלי בתי הספר ויש לפעול בשינוי קוד תרבותי בכל החברה.

ש: מה זאת הוועדה , האם היא שייכת למשרד החינוך? מה הכישורים שלך שבזכותם נבחרת לוועדה? מה התקציב של הוועדה?

כמה חברים בוועדה? מה השיניים שיש לוועדה, למי היא מדווחת?

מנחם כהן: הוועדה התמנתה ע"י מנכ"לית משרד החינוך, כאשר אני עומד בראשה מכיוון שאני סמנכ"ל כוח אדם בהוראה, הממונה על המורים. חברים בה שני ארגוני המורים, המנהל הפדגוגי אצלנו, וכולל בתוכו את שפ"י (שירות פסיכולוגי ייעוצי), איגוד מנהלי מחלקות חינוך, הייעוץ המשפטי.

הוועדה אמורה להמליץ למנכ"לית על דרכי פעולה שתוצאותיהן יפורסמו בחוזר המנהלת הכללית לעובדי ההוראה, ובו יופיעו כהנחיות מחייבות למורים ולמנהלים. אנחנו קבענו לשבוע זה התייעצות גם עם הגורמים הרלוונטיים במשטרה, בתקווה להגיש המלצות שיוכלו באופן אמיתי למגר או אולי לפחות למזער את רמת האלימות.

ש: ישנה תופעה מוכרת, שכאשר בבית ספר רגיל ישנו ילד בעל מוגבלויות, הילדים האחרים נטפלים אליו, הן מילולית והן פיזית

מה דעתכם על תופעה זו ואלו אמצעים ננקטים על מנת לפתור זאת?

מנחם כהן: אכן ישנה תופעה של התנכלות לחלש בחברה. הן החלש במוגבלות פיזית, והן החלש במוגבלות שכלית. תופעה זו מצערת, מבישה והיא אחת מהנושאים הבסיסיים שעמם החברה צריכה להתמודד - לתת שוויון לכולם ללא הבדלי דת, גזע, מין ויכולות קוגניטיביות או פיזיולוגיות.

זו מלחמה נצחית שכל חברה, ובכלל זה החברה הישראלית תתמודד אתה במשך שנים, וכנראה שהיא עוד תמשיך להתמודד עמה עוד שנים רבות. חוסנה ובריאותה של החברה נבחנת ביחסה לאוכלוסייות החלשות יותר. חוזקה של השרשרת נבחן לפי חוזקה של החולייה החלשה.

ארז פרנקל: התופעה הינה תופעה קיימת בכל חברה ואף במוסדות החינוך, היא תופעה שיש לגנות אותה ולפעול הסברתית לכלל התלמידים לכבד את השונה, את החלש ואת המוגבל בחברה. יחד עם זאת, בהרבה מאוד מוסדרות חינוך החלה תופעה של קליטת ילדים בעלי מוגבלויות ושילובם בבית הספר הרגיל, תוך הסברה לכלל התלמידים את גודל האתגר בשילוב החריג במוסדות החינוך.

המשך הצלחה תבחן ביכולת המערכת להטמיע אוכלוסיות שונות ומוגבלות ביחד עם אוכלוסיית התלמידים במוסדות החינוך, תוך איתגור התלמידים, המורים וההורים ביכולתם להתמודד בכל מגוון האוכלוסיה במערכת החינוך.

ש: האם שורש אלימות התלמידים ועקב כך גם המפתח לפתרונה נמצא בפתחם של ההורים? בשונה משאר הדוברים, אינך אחראי על שום מגזר ולכן אינך נושא באחריות מוסרית או פלילית, אולם, האם למעשה משרד החינוך נדרש לעצור את הכישלון של ההורים בחינוך ילדיהם?

אנו כהורים, חושבים שצריך לתת עונשים מרתיעים במערכת החינוך, כאשר המסר לתלמיד הינו שאלימות אינה משתלמת במערכת החינוך. לשם כך, יש לחנך את התלמידים, להסביר ולהטמיע את הנושאים תוך השארת התלמידים במוסד החינוכי.

הרחקת תלמידים ממוסד חינוכי עקב בעיות אלימות, חייבת להיות אך ורק בשוליים ורק במקרים חמורים מאוד.

שירין גבאי: בני הנוער והילדים מושפעים מאינסוף גורמים: החל מהבית, דרך הטלויזיה והאינטנט, מהחברים, מהשכנים ומכל אדם ברחוב.

אין ספק שחלק משמעותי מפיתרון בעיית האלימות נעוץ בהורים ואכן רק שיתוף פעולה של ההורים עם ביה"ס יוביל לשינוי משמעותי.

אולם אין זה נובע אך ורק בבית ועל כן הטיפול צריך להיות מערכתי של הקהילה כולה . ומכאן ניתן להגיע למסקנה פשוטה : ההורים, המורים, הטלוויזיה, הסלבריטאים, חברי הכנסת, כולם צריכים להוות דוגמא !

ש: מהיכרותי עם בני נוער, אני נוכח לדעת כי יש קבוצה של תורמים לחברה, מצטיינים, אכפתניקים ומשקיענים, מול חבורה של בני נוער שהם אלימים, משתמשים בסמים, אדישים, ואינם מכירים לא במרות ולא בסמכות. האם וכיצד הקבוצה הראשונה יכולה להשפיע על הקבוצה השנייה ?

שירין גבאי: אני אשתמש במשפט שהמנהל שלי תמיד אומר : "אנחנו מתעסקים 90% מהזמן ב10% מהתלמידים". הנקודה שחלק מבני הנוער אותו אני מכנה הקול הדומם, שותק למעשי האלימות ורוב הזמן פאסיבי.

אנחנו שואפים להביא את כולם, כל בני הנוער לאותה חזית הנלחמת באלימות, בני הנוער: מפריעים, מתנדבים, שקטים, חלשים, מתנדבים. כולם רוצים לחיות טוב יותר ולהנות מאורח חיים אכותי בביה"ס, לכן כולם צריכים להסחף בזרם היוצא נגד האלימות וקורא לפיתרון נכון של בעיות.

ש: מה אתם עושים כדי להלחם בתופעות כמו אקזיט - תוכנית שמעודדת אלימות ומחנכת לערכים בזויים, יחס בזוי לנשים ומעניקה "חינוך מיני" שעושה את השירות ההפוך?

ארז פרנקל: אין לקשור בין התבטאויות ביזאריות לבין אלימות בחברה הישראלית ובמוסדות החינוך בפרט. התבטאויות ממין זה אינן תורמות לתרבות של מדינה ושל חברה, ראויים המפיקים לחשוב האם זה המסר שצריך לצאת מהמסך הקטן לאזרחי מדינת ישראל.

צרכני המדיה הנחשפים לתכנים הללו, בוודאי אינם שבעי רצון לאורך זמן מהתהליך. טוב יעשה המפיק באם יחשוב 7 ויבצע 1.

שירין גבאי: כמו שכבר הזכרתי - אין ספק שלטלויזיה יש תרומה עצומה לעיצוב הנוער הישראלי, והיא תורמת ללקסיקון הנוער ותופעות האלימות . צריך לעשות סוף לליברליות המוגזמת הבאה לידי ביטוי בתוכניות הנוער, או בפירסומות .

מועצת התלמידים והנוער הארצית יצאה בחודש האחרון עם מועצת הנוער הציונית ותנועות הנוער בקריאה לתקשורת ולמפרסמים שלא לנקוט בלקסיקון חסר ערכים הפוגע בבני הנוער ומציג אותם כריקניים. אני מקווה שזה יעזור ! צריך לשים לב ולמתן את השפה הנשמעת באקזיט ותוכניות כמוה,אך בזהירות רבה... על מנת לא לפגוע בתחושת הליברליות והביטוי של בני הנוער כי אחרת הם לא יסכימו עם המאבק.

ובעניין זה עוד דוגמא אחת : בחופש הגדול הופיעה פרסומת בה נערה עולה לאוטובוס כשהיא מחביאה ילקוט מתחת לחולצה.

בספסל יושבים שני נערים וקשיש , אך רק הקשיש קם ונותן את מקומו לאישה ההרה. היא מתיישבת מוציאה את התיק וכולם צוחקים!

זה מה שהמפרסמים חושבים על הנוער - חסר ערכים, חסר כבוד, ריקני !

לא צריך לעסוק בסקס או אלימות כדי לפגוע בנוער, פרסומת פשוטה כזו הפוגעת בערכים, היא תוביל לאלימות ולכן זה צריך להדליק לנו נורה אדומה כבר עכשיו !

מנחם כהן: עצוב היה לי מאוד לקרוא את ההתבטאויות שהופיעו בתוכנית אקזיט בערוץ 10. אני מאוד מקווה שהגורמים המופקדים על רשות השידור או הערוצים, היינו משרד התקשורת, יסבו תשומת לבם לתופעה חמורה זו.

אין לי ספק שמילים כאלו והתבטאויות כאלו תורמים לתרבות של אלימות ותרבות של פשע, ולתחושה שהכל מותר להגיד, הכל מותר לעשות, ואין גבול לשום דבר. אני מתכוון באופן אישי לבדוק מי אחראי על הפרסומים והתכנים בערוץ 10 ואסב את תשומת לבו באופן המשמעותי ביותר לפרסומים מעין אלו.

ש: יש לנו מורה שנוהג לעקם את ידו של אחד מילדנו בכיתה, המורה לוקח את זה בצחוק, אבל הילד מבקש שוב ושוב שיפסיק עם המנהג הזה, אבל המורה ממשיך לעשות זאת, הטאם למורה יש זכות לעשות זאת ללא רשות התלמיד?

מנחם כהן: זה אחד הדברים הפחות מצחיקים שאני שומע. גם אם המורה לוקח את זה בצחוק וגם אם התלמיד לוקח את זה בצחוק אנחנו רואים את זה כדבר חמור מאוד. זה מסוג הדברים שההומור אינו יפה להם, אינו במקומו, ואם אני הייתי נחשף לזהותו של אותו מורה, היינו מטפלים בו כמורה אלים לכל דבר.

ארז פרנקל: עיקום ידיו של תלמיד אינו מעשה חינוכי ובוודאי שאין לעשותו על ידי מורה ואפילו לא בצחוק. יש להבהיר למורה את התופעה ולבקש ממנו לחדול ממנה, באם הוא יחזור על מעשיו, יש להתלונן על אותו מורה בפני הממונים עליו במשרד החינוך, במועצה המקומית ולוועדי הורים על מנת להוביל לפתרון הבעיה הכאובה הזו.

שירין גבאי: התלמיד צריך להעיר למורה על ההתנהגות הזו והלגיד לו שזה לא מצחיק ושיחדל מלעשות כך. אם זה לא עובד, שיפנה לרכז השכבה ואם עדיין לו אז ישירות למנהל. אם עדיין לא חל שינוי יש לערב הורים ! הבהרה : לאף מורה אין זכות לפגוע פיזית או מילולית בתלמיד ! חד משמעית !

ש: כל הכבוד ללימור לבנת, על מינוי ועדה כזו, אבל האם אין זו דרכה לקבור את זה בבירוקרטיה פקידותית מדוע אין קולה נשמע כמודל חינוכי בנושא הזה? וקולה של הגב' תירוש? מדוע אין בבתי הספר הרצאות וסדרות חינוך?

מנחם כהן: שפ"י (אגף שירות פסיכולוגי ייעוצי במשרד החינוך) יזם מספר רב של תוכניות, אשר הולכות ונלמדות בבתי הספר, תחת הנושא של מניעת אלימות. קולן של השרה והמנכ"לית ודאי שיישמע ברמה המיניסטריאלית לאחר שיקבלו את כל ההמלצות וייבחנו אותן.

אין בכוונת המשרד להשאיר את הטיפול בנושא האלימות ברמת פקידות כזו או אחרת, אלא הטיפול בה ייעשה ברמה המיניסטריאלית וברמה המשרדית. שרת החינוך אף טרחה להביא נושא זה לדיון בממשלה, מתוך ראייה של הבעייה הזו כבעייה כלל חברתית.

ארז פרנקל: ועדות הינן חלק מתרבות ניהולית פרטנית המובילה בדרך כלל לפתרון בעיות. ראוי שבועדה שמטפלת בענייני אלימות ישבו נציגי כל הגופים בסביבת בתי הספר, הורים, תלמידים, מורים ואף אנשי ציבור.

בועדה היושבת ואינה מורכבת מנציגים נוספים מעבר למורים ואנשי משרד החינוך, ניתן לפתור רק חלק מהדברים מתוך ראייה צרה יותר. יש להכריז על בעיית האלימות כעל משימה לאומית שצריך לטפל בה בכל רובדי החברה ולהקים את הוועדות והאמצעים המתאימים לכך, לא מתוך ראייה צרה, אלא מתוך יצירת תרבות דיווח ניהולי עפ"י פרמטרים אמפירים.

שירין גבאי: הקמת ועדה כזו מטרתה האזנה לכל הגופים והצדדים : לשמוע דיעות מורים, תלמידים והורים, להקשיב לדעת המחקר ולבחון את הסוגיות ופתרונות אפשריים. הועדה הזו היא בגדר חשיבה והיגוי המובילה את המאבק. אך מניעת האלימות (גם הסמים ותאונות הדרכים) הם נושאים המטופלים ע"י בתי הספר באופן שוטף. הועדה מחזקת את הפעילות ושמה את המאבק בראש סדר העדיפויות.

ש: הכל מתחיל מזה שילד יוצא מהבית עם סכין בכיס?

ארז פרנקל: חינוך למניעת אלימות מחייב את ההורים, המורים, להסביר לבני הנוער שאלימות אינה הדרך הנכונה להשתמש בה ככישורי חיים על מנת להשיג הישגים. בדיקות פתע בבתי הספר הינן אחת הדרכים האפשריות על מנת להתמודד עם הנושא.

יחד עם זאת ההתמודדות האמיתית הינה בהטמעה שאלימות אינה משתלמת וביצירת מאזן אימה והרתעה אפקטיבית, כנגד האלימים בחברה וכנגד בני הנוער האלימים.

דברי סיום:

מנחם כהן: אני מודה לכל הגולשים, ששאלו אותנו שאלות רציניות, שגם מהן למדנו לא מעט על התופעה ועל הדרכים להתמודד אתה. אני רוצה לקוות שאנחנו, משרד החינוך ביחד עם ארגון ההורים, יחד עם הגולשים ויחד עם משרדי הממשלה האחרים נשכיל כולנו להתמודד עם זה בדרך חכמה, נכונה, עד כדי מיגור התופעה

שירין גבאי: נגע האלימות הוא מכת מדינה ואנחנו צריכים להתארגן ופעול לצמצומו בכל המרץ. תלמידים, מורים, הורים ...

מועצות התלמידים, משרד החינוך, ועד ההורים, משרדי ממשלה, גופים וולנטריים והקהילה כולה . לכולם צריך להיות חלק בעשייה, המטרה משותפת : חברה בטוחה, הוגנת וטובה יותר ! יחד יש לנו הרבה יותר כוח- יחד נצליח !

ארז פרנקל:  מפניות הגולשים עולה תמונה של חברה הלוקחת לתשומת לבה את נושא האלימות ואת הדרכים להתמודד ולמגר את תופעת האלימות בחברה הישראלית. רק יכולת משותפת של ארגוני ההורים, מועצות התלמידים והנוער, רשויות מקומיות, משרד החינוך, יובילו לשדרוג הטיפול בתופעת האלימות בחברה הישראלית ובמוסדות החינוך בפרט. משאלות הגולשים, אני למדתי נושאים חדשים וראייה נוספת שתרמה ליכולתי לפעול ללא לאות למיגור האלימות.