גוף - למות בשבילו

בשמיעה ראשונה נשמעים דברי הביקורת על מגיפת השמנת היתר כשטויות. "אם לאחר שאתה קורא את הספרות הרפואית ועדיין חושב שהשמנת-יתר אינה דבר רע, אז איני יודע על איזה כוכב אתה חי," אומר ג'יימס א' היל, חוקר השמנת-יתר במרכז למדעי הבריאות באוניברסיטת קולורדו.

הנחיות תזונתיות חדשות שפורסמו על ידי משרדי הבריאות והחקלאות האמריקניים קובעים בבטחה ש"שכיחות גבוהה של עודף משקל והשמנת-יתר באוכלוסיה היא מקור לדאגה לגבי בריאות הציבור מפני שעודף שומן בגוף מעלה את הסיכון למוות לפני הזמן, לסוכרת מסוג 2, ללחץ דם גבוה, לעודף שומנים בדם (כולסטרול גבוה), למחלות לב וכלי דם, לשבץ מוחי, למחלות כיס המרה, לבעיות נשימה, לשיגרון, למחלת מפרקים ניוונית ולסוגים מסוימים של סרטן." המשמעות הברורה היא שכל עלייה במשקל מסוכנת לבריאות ושמדד מסת גוף גבוה אינו הסמן, אלא הסיבה לסיכון הגבוה.

"ההשלכות הרפואיות השליליות המיוחסות למשקל עודף אינן רק מוגזמות אלא רובן פשוט בדויות," טוען קמפוס. באופן מפתיע, בחינה קפדנית של תוצאות מחקרים אפידמיולוגיים חדשים וניסויים קליניים מרמזת שאולי יש משהו בדברי המבקרים, על אף שהם אולי מפריזים בכמה מן ההאשמות.

עליה קטנה מאוד

אוליבר מפנה את תשומת הלב לניתוח תוצאות חדש ויסודי של שלושה סקרים גדולים ומייצגים שבהם נמצאה, לדוגמה, רק עלייה קטנה, ולא מובהקת מבחינה סטטיסטית, בתמותה בקרב בעלי משקל-יתר מתון בהשוואה לבעלי "משקל בריא", אם מקזזים את ההשפעות של גיל, מין, גזע, עישון וצריכת אלכוהול. שלושת הסקרים בחנו בדיקות רפואיות משנות ה-70 המוקדמות, משנות ה-70 המאוחרות ומשנות ה-90 המוקדמות והתאימו את שמות הנבדקים לשמות שהופיעו 9 עד 19 שנים אחר כך ברשימות המתים.

התוצאות מרמזות שהסבירות שבוגרים אמריקנים בעלי משקל עודף ימותו לפני הזמן נמוכה מזו של הנחשבים לבעלי משקל בריא. נראה שפלח בעלי המשקל העודף מתוך הלוקים ב"מגפת עודף המשקל והשמנת-היתר" מוריד את שיעורי התמותה דווקא ואינו מעלה אותם. "רוב האמריקנים ששוקלים יותר מדי מצויים בפלח הזה," אומר קמפוס.

בניגוד לאינטואיציה, "אף על פי שרק חלק זעיר מהאוכלוסייה סובל מתת-משקל, דווקא תופעה זו גורמת למספר גדול יותר של מקרי מוות לעומת השמנת-יתר מתונה," אומרת קתרין מ' פלֶגל, מדענית מחקר בכירה ב-CDC. פלגל ניהלה מחקר שתוצאותיו התפרסמו ב-20 באפריל 2005 בכתב העת של האגודה האמריקנית לרפואה לאחר שעמד בארבעה חודשים של בדיקה קפדנית בידי מבקרים פנימיים במרכז עצמו, במכון האמריקני לחקר הסרטן ובבקרת עמיתים נוספת של כתב העת.

התוצאות החדשות סותרות שתי הערכות קודמות שעמדו בבסיס הטענות החוזרות שוב-ושוב שהשמנת-יתר קיצרה את חייהם של 300,000 איש או יותר בארצות הברית. יש סיבות טובות לחשוד ששתי ההערכות האלה פגומות בשל הנחות יסוד מפוקפקות, שגיאות סטטיסטיות ומדידות מיושנות.

הנתונים אינם מובהקים

כשפלגל ועמיתיה ניתחו את נתוני הסקר העדכני ביותר, שנמדדו בו גבהים ומשקלים מ-1988 ועד 1994 ונאספו נתונים של מקרי מוות עד שנת 2000, הם לא מצאו ראיה מובהקת מבחינה סטטיסטית שהשמנת-יתר, ותהא הקיצונית ביותר, מעלה את הסיכון למוות. קרוב לוודאי, משערת פלגל, שההתפתחות שחלה בטיפול הרפואי בעשורים האחרונים הפחיתה את מקרי המוות הקשורים בהשמנת-יתר. זה תואם, לדעתה, את העובדה שהעלייה הרצופה בתוחלת החיים והירידה המתמדת בשיעור מקרי המוות ממחלות לב ומשבץ לא נפגמו במהלך 25 השנים שבהם חלה עלייה חדה בהשמנת-יתר בארצות הברית.

ומה בדבר האזהרות של אולשנסקי ואליסון שהשמנים עדיין צפויים לשלם את מחיר השמנת-היתר שלהם בשנתיים עד חמש שנים מחייהם? "אלה הם רק תרחישים סבירים אפשריים," הסתייג אליסון כשלא הרפו ממנו. "מעולם לא התכוונו להציגם כמדויקים." על אף שרוב אמצעי התקשורת עטו על הציטוט של "שנתיים עד חמש שנים", מעטים מאוד טרחו להזכיר שהמאמר אינו מתבסס על ניתוח סטטיסטי לתמיכת הטיעון.

המחיר בתוחלת החיים של בעלי שומן-היתר שחישבו אולשנסקי ועמיתיו, מבוסס על קומץ הנחות-יסוד נוחות אך שגויות. ראשית, הם הניחו שכל בוגר אמריקני בעל שומן-יתר הוא בעל מדד מסת גוף של 30 או לחלופין של 35 - שהם ערכי הגבול העליון והתחתון בהגדרת הרמה המתונה של השמנת-יתר. לאחר מכן, הם השוו את תמונת המצב הפשוטה מדי שקיבלו למדינה דמיונית שאין בה אף לא בוגר אחד בעל מדד מסת גוף מעל 24 - הגבול העליון של "משקל בריא" - ושתת-משקל אינו גורם לעלייה במקרי המוות במדינה הזאת.

כדי לחזות את קצב התמותה הנובע מהשמנת-יתר, הם השתמשו במחקרם בנתוני סיכון ישנים יחסית, שהתקבלו עשר שנים לפני הנתונים שהשתמשה בהם פלגל במחקרה, המיטיבים לשקף את השיפור שחל בטיפול במחלות לב וכלי דם ובסוכרת. לא זו בלבד שהמחברים הניחו שההערכה הישנה של סיכוני התמותה נשארה קבועה, אלא גם שלא תהיה להתקדמות עתידית ברפואה השפעה על הסיכונים הבריאותיים של השמנת-יתר.

גם אם כל הפישוטים האלה סבירים, מסכם המאמר של אולשנסקי ואליסון ממארס 2005, הפגיעה המשוערת בתוחלת החיים הממוצעת של אוכלוסיית ארצות הברית, המדינה המובילה בעולם ברמת השמנת-היתר, היא ארבעה עד תשעה חודשים. ("שנתיים עד חמש שנים" היה ניחוש קודר לגבי מה שעלול לקרות ב"עשורים הבאים" אם העלייה במספר הילדים בעלי משקל עודף תאיץ את השמנת-היתר של הבוגרים).

 המחקר לא ניסה להעריך כמה חודשים, אם בכלל, יאבדו השמנים מחייהם אם לוקחים בחשבון את כל האי-ודאויות הרבות. ובכל זאת, דייוויד ס' לודביג, אחד השותפים למחקר, לא היסס בראיונות הרבים שהעניק לטלוויזיה ולעיתונים להשוות את השפעת העלייה בשיעורי השמנת-היתר ל"צונמי אדיר המתקדם לעבר ארצות הברית".