לא מקרה פרטי

יצחק מרדכי הוא השר הראשון בממשלות ישראל שהורשע בביצוע מעשים מגונים בכוח. מן הסתם, הוא אינו הגבר הראשון שעמדת הכוח שאליה הגיע גרמה לו להאמין כי הוא בלתי פגיע, וכי לעולם לא יצטרך לשלם את המחיר הרשום על התו המשתלשל ממעשים כמו ניצול, הטרדה ופגיעה באנשים אחרים, משל היו אלה חפצים העומדים לשימושו.

חשיבות הרשעתו של מרדכי חורגת בהרבה מן המקרה הפרטי שבתוכו היא מתקיימת. מרדכי היה קצין בכיר, פוליטיקאי שדהר במסלול הירוק אל המועמדות לראשות הממשלה, ועבור חלק מהאזרחים אפילו סימל להרף עין איזו אלטרנטיבה לסיאוב, לשחיתות ולנפיחות העצמית העיוורת המאפיינת אנשי שררה רבים כל כך.

לפני שנים ספורות בלבד קשה היה לדמיין מצב שבו פקידת לשכה שמתלוננת זוכה בכלל לפתחון פה מול איש כזה. הרצינות שבה נשמעו טענותיה על ידי המשטרה והפרקליטות מעוררים את התחושה האופטימית שהלך הרוח הציבורי שלנו כבר לא מעניק לאנשים מסוגו של מרדכי חסינות אוטומטית. כבר אין זה לגיטימי להתעלם מהתנהגותם – ומיותר להכביר מלים על עליבותה – בקריצה שובבה, סלחנית, מבינה.

קל להבין כיצד מי שחש את העוצמה בקצות אצבעותיו מתפתה להתמכר לאשליה שמשהו בו, באישיותו המופלאה, ביכולותיו שאין שניות להן, בקסמו הבלתי מתפוגג, הפך אותו לנעלה, ולפיכך גם למי שאינו מחויב באמות המידה המקובלות של התנהגות בין בני אדם.

הטרדות וניצול מיני על ידי מי שנמצאים בעמדות השפעה, של מי שרוחשים אי שם, למטה, מתחתם, אינם הרי אקטים של תשוקה ויצר, אלא, ממש כמו מעשי אונס מכל סוג שהוא, פעולה של השלטת כוח וכפיית עליונות. משפטו של מרדכי יש לו, על כן, חשיבות גם בעצם המוכנות לדון בשאלות האלה, ולהפיק בתום הדיון גינוי ראוי.

יש האומרים על מרדכי כי הוא בסך הכל תוצר של תקופה אחרת, בן לדור שראה ולמד את העולם מזווית אחרת, בתקופה שבה אשה לא התלוננה אם צבטו, ליטפו ומיששו אותה כנגד רצונה, ושלא השכיל להבחין כי השתנתה רוח התקופה ולהפנים שינוים אלה. אם זה המצב, אז מותר אולי לעצור לרגע, ובהתקף קל של חמלה גם לרחם על האיש לדקה או שתיים. ואחר כך לשוב ולקרוא בתשומת לב את הדברים שכתב עליו בית המשפט, ולקוות שבעוד שבועות ספורים תתלווה אליהם ענישה הולמת.