לאחרונה קבע בג"צ כי יש לבטל את החוק הפוטר חרדים מגיוס לצה"ל, מפני שהוא נוגד את עקרון השוויון בנטל. נראה שהשופטים לא מודעים למציאות: מתוך כלל בני ה־18 אזרחי מדינת ישראל, כולל הערבים, פחות מ־50% מתגייסים. התופעה הולכת ומחמירה, ובעוד מספר שנים מועט פחות מ־40% ישרתו בצבא. המדינה פוטרת מהשירות שני שלישים מהבנות ואת מרבית הצעירים הערבים והחרדים – מכלל פטורי הגיוס החרדים מהווים רק 20%. לכך יש להוסיף את העובדה שצה"ל פוטר משרתים רבים בשירות חובה מחובת הנטל המלא, ומשחרר אותם מהשירות כעבור שנתיים. והעיקר, המשרתים בשירות מילואים לאורך שנים מהווים מיעוט שבמיעוט. אולי כאן נמצא אי־השוויון הגדול ביותר בנשיאת הנטל.
ממשלות ישראל לדורותיהן הפכו את צה"ל לצג"ל: צבא גיוס לישיבות. במערך הגיוס של צה"ל שוררת מציאות אבסורדית, גרוטסקית ועצובה. כשמגיע חרדי בן 17 להתייצבות הראשונה, קצין הגיוס מנסה לקבוע עבורו מועד לגיוסו לצבא. הדו־שיח שעשוי, כנראה, להתנהל בין השניים, הוא בערך כזה: – "אני לא רוצה להתגייס"; – "אז אתה צריך ללכת ללמוד בישיבה"; – "אני לא תלמיד חכם, אני לא מתאים ללימודים בישיבה"; –"אם לא תלך לישיבה אצטרך לגייס אותך"; – "אם ארצה לעבוד כדי להתפרנס?"; – "אם תלך לעבוד תעבור על החוק, ואם יתפסו אותך נצטרך להעמיד אותך לדין"; – "אז איך אתפרנס?"; – "אל תדאג, המדינה תדאג לך למלגת קיום, אבל אל תשכח כל שנה להביא פתק מראש הישיבה שאתה לא מתפרפר". כך הופך קצין גיוס לצה"ל לקצין גיוס לישיבות.
בארצות־הברית, שבה חיים אלפי חרדים, המצב הפוך: רוב בוגרי הישיבות התיכוניות הולכים לעבוד לפרנסתם. רק מיעוטם ממשיכים ללמוד בישיבות. ואילו בישראל, כמעט כל בני הגילאים האלה ממשיכים ללמוד בישיבות כדי להתחמק מהגיוס, והרוב המכריע של הגברים החרדים לא משרת בצבא.
ברור שניסיון לגייס את הצעירים החרדים בכפייה, תוך הטלת סנקציות, לא יביא חרדים במספר משמעותי לבקו"ם – הוא רק יביא לעימות חזיתי בתוך החברה בישראל, ולקרע גדול בין החרדים לכלל האוכלוסייה. עדות לכך הן ההפגנות הסוערות של הפלג הירושלמי. לכן הגיעה העת להרפות מגיוס החרדים, בדיוק כפי שלא עולה על הדעת לגייס ערבים בכפייה.
הפתרון פשוט וברור: חרדי המתייצב בלשכת הגיוס יקבל פטור מגיוס. מצד שני, המדינה תפסיק לתת לו את כל הקצבאות שהוא מקבל כיום. ירצה, ילך ללמוד בישיבה. ירצה, ילך לעבוד ולהתפרנס. בדיוק כמו כל מקבלי הפטורים האחרים.
לפי ההערכה, כשני שלישים מכל שנתון של החרדים יפנו לשוק העבודה ולא ללימודים בישיבה, מפני שאיום הגיוס לא ירחף מעליהם. הם ישאפו לעבור למסלולי הכשרה מקצועית כדי להגדיל את הסיכוי לקבל עבודה מקצועית ולהשתכר הרבה יותר. כך יגדל הלחץ הפנימי להכניס לימודי ליבה לאותן ישיבות, ושיעור המתנדבים לשירות צבאי מלא או שירות לאומי יעלה. התוספת השנתית לתוצר הלאומי של מהלך זה תסתכם בכ־9 מיליארד שקל, ומימוש התוכנית הזו יביא מיד לחיסכון שנתי של כ־2 מיליארד שקל בתקציב הקצבאות. הסכום הזה יוקדש לתשלום שכר בגובה השכר הממוצע במשק לכל חייל בשירות חובה בשנת שירותו השלישית, נוסף למענקי השחרור – וחיילים אלו ישתחררו כשבחשבונם האישי יותר מ־100 אלף שקל.
התקציב שנועד לחרדים המשתמטים משירות יוקצה לחיילים בשירות חובה, שהנטל המונח על כתפיהם גדול יותר משל אחרים. בנוסף, ההצעה תשחרר צעירים חרדים מכבלי הממסד החרדי. מנהיגיהם מאוד לא יאהבו את מתן חופש הבחירה לצעירים, אבל לא יוכלו להתנגד. בקיצור, ביצוע הצעתי זו ישלח את החרדים לשוק העבודה מרצונם ויתגמל את חיילי החובה בקצובת שירות ושחרור חלומית.
כשהצעתי את זה לפני כשנתיים, מנהיגי הציבור החרדי אמרו לי שיעשו הכל כדי לסכלה, כי היא עלולה להאיץ מהפכה בעולם החרדי. יישומה יחליש את כוחם, אך הם לא יוכלו להתנגד לה בפומבי.
זהו מבחנם של נתניהו, גבאי ולפיד: האם יעשו מעשה אמיץ ומועיל, ויסירו אחת ולתמיד את סוגיית גיוס החרדים מסדר היום הלאומי?