לא, רק לא בוני אם!

איפה הייתם ב- 78'? ואיפה ב- 79'? והכי חשוב: איפה רקדתם? 10 רצועות הדיסקו הגדולות

ריאקציונרי, חלוצי וולגרי, מיני ועליז, תרתי משמע, הגיח הדיסקו לעולם באמצע שנות ה-70, השתלט על הפופ למשך שלוש שנים, כמעט ומחק את הרוק, ואז נכחד. לאו-דווקא הפופולריות העצומה לה זכה היא שמעניינת, אלא כמות השנאה שמגנט אליו. "הדיסקו מסריח", היה אחד הסלוגנים הכי נפוצים בקרב חובבי הרוק של אותה תקופה. הפאנק אולי התאמץ להיות מושמץ, אבל הדיסקו עשה זאת ללא כל מאמץ. השבוע יצא לאור אוסף דיסקו חדש, "Disco Fever", בו שזורות קלאסיקות דיסקו של דונה סאמר, Chic ו-Sister Sledge, לצד קטעים בזויים למדי של בוני אם והווילג' פיפל. אז הנה, סוף סוף, סיבה נאותה לעסוק בז'אנר.

 

פרחיות חסרת תקדים

 

אז למה, בעצם, היה הדיסקו שנוא כל כך? מה שהחל כתת-תרבות הומוסקסואלית שהתנהלה במנהטן, סן פרנסיסקו ובכמה בירות אירופאיות, הקרין כל מה שרוקנרול תיעב. זה לא שקודם לא נוצר קשר בין רוקנרול לבין דו-מיניות (הגלאם, למשל), אבל הדיסקו הקרין פרחיות חסרת תקדים ולקח את הסממנים ההומוסקסואליים שלו לגבולות הוולגריים ביותר. מבט אחד על האינדיאני המתרומם של הווילג' פיפל העביר צמרמורת בלבבות הרוקרים.

מה גם שזו לא היתה מוזיקה של אמנים, אלא של מפיקים ממולחים. למרות שהיו אי אלו כוכבי דיסקו (דונה סאמר, למשל), הם לא ממש הנהיגו את הסצינה. תשומת הלב הועברה מהאמן אל הקהל, שהפך להיות הכוכב העיקרי של הערב. לפחות בקונטקסט האמריקני, לא יהיה זה מוגזם לקבוע שהעסק הפך לריטואל הפופ שנועד להביא את משתתפיו לאקסטזה, גם מינית, ובמקדש חדש - הדיסקוטק. במובן מסוים, זו היתה מוזיקת הרקע של הדור הא-פוליטי שחי בין ווטרגייט לבין האייטיז. והדיסקו, יותר מכל ז'אנר אחר, מספר את סיפור התקופה.

 

המכניזם

 

מאחר שלא הגיח אמן דיסקו ענק שינהיג את הז'אנר, המכניזם שהנחיל את הסצינה להמונים היה "שיגעון המוזיקה" ("Saturday Night Fever") שיצא לאקרנים ב-77'. הסרט, שהתבסס על סיפור שכתב עיתונאי הרוק הבריטי ניק קוהן ל"ניו-יורק טיימס", הציג את טוני מנרו (ג'ון טרבולטה), צעיר איטלקי בן מעמד פועלים מברוקלין, שעובד כזבן בחנות צבע ומצא את ישועתו בקדחת הריקוד של מועדון ה"אודיסיאה 2001". למרות שהסרט הקדיש את עצמו לדיסקו, הוא ניער את הדימוי ההומוסקסואלי והציג אותו כמוזיקת מעמד פועלים, בעיקר בגלל שהוליווד היתה בתמונה, וגם כי ניק קוהן עשה שימוש בזיכרונותיו מימי המוד של לונדון כדי לספר את סיפור הדיסקו, מה שעיוות מעט את המציאות. כך או כך, הסרט נחשב היום לסרט מוזיקה ונעורים קלאסי. ואחרי הסרט, החלה הקדחת.

בין אם היתה זו מוזיקת מעמד פועלים או קולה של הקהילה ההומוסקסואלית, הדיסקו - שהתבסס על פאנק (פ' רפויה) מופשט, מקצבי 4/4 מונוטוניים, תיזמורים גרמניים, פאתוס איטלקי ושיק צרפתי - נתפס יותר מכל כמוזיקה שחורה, אך כזו שניערה כמעט את כל המימד הגוספלי החוצה. למרות זאת, לא ניתן לזלזל בו באופן בוטה כל כך. אחרי הכל, גם לדיסקו היו רגעים גדולים. חלקם מופלאים, חלקם סבירים, רבים מהם שימשו כפתח לבאות. להלן, לפיכך, עשרת רצועות הדיסקו הלא-שגרתיות הגדולות מכולן, לדעתנו. את חלקן, סביר להניח, לא תמצאו באוספים שונים, אך כדאי מאוד לשים אליהן לב או להשיג ב-MP3. ולא, לא תמצאו פה את בוני-אם, הג'קסונס פייב, בארי ווייט והווילג' פיפל.

 

1. (1966) "The Four Tops – “Reach Out I'll Be There

 

האב הקדמון של הדיסקו. לא רק אחד מקטעי הסול המופלאים ביותר, אלא אחד הסינגלים הגדולים של כל הזמנים. כללתי אותו ברשימה כי תפקיד הבס, שמזכיר לאנשים רבים דהרת סוסים, היה אחד הסממנים הכי מזוהים עם הדיסקו (למשל, ב"הוט סטאף" של דונה סאמר). שלישיית המפיקים הולנד-דוזייר-הולנד כתבה והפיקה, הלהקה המופלאה של מוטאון ניגנה, ולבי סטאבס מ"הפור טופס" נשמע בשירתו כאילו הוא עולה באש.

 

2.(Chic – “Good Times” (1979

 

נייל רודג'רס וברנרד אדוורדס היו לדיסקו מה שהולנד-דוזייר-הולנד היו לסול. המושג ליטוש קיבל אצלם מימדים חדשים לגמרי. בין אם כתבו ל-"Chic", "סיסטר סלדג'" או לדונה סאמר, הם הקפיצו את איכות הסאונד לדרגה הכי גבוהה של התקופה. השירים שלהם התבססו על משפט מפתח, ליין בס אימתני, תופים מצוחצחים, כינורות זוהרים, והגיטרות של רודג'רס, שהיו הכי מעניינות בז'אנר. "Good Times" מסמל את האסקפיזם של התקופה יותר טוב מכל שיר אחר. מדונה וג'נט ג'קסון העתיקו את הנוסחה לאורך כל שנות ה-80.

 

3. (1977) "Mcfadden and White Head - "Ain’t No Stoppin Us Now

 

רצועה שהיתה להיט גדול באותה תקופה, אך די נשכחה משך הזמן. ולא בצדק. המנון שחור במיטב מסורת הסאונד של פילדלפיה, עם ליין בס מופתי, כינורות וכל השאר, שמגדיר מחדש את המושג "ישיבה של בס תופים".

 

4. "The Rolling Stones – “Miss You

 

היו אמני רוק רבים שהקליטו קטעי דיסקו מוצלחים, אבל "מתגעגע אלייך" של הסטונס היה הטוב ביותר. ג'אגר וריצ'ארדס מראים לחנונים מסטודיו 54 מהי אקסטזה מינית אמיתית. עם שפתיו הבשרניות, לשון הזיקית הבלתי-נלאית, אחד התמלילים הכי ניו-יורקיים שלו ("יש כמה בחורות פורטוריקניות, שמתות להכיר אותך" , אומרים החברים לג'אגר, הגרוש הטרי), שירת פאלסט מהפנטת וגיטרות קטלניות, יוצא ג'אגר באמצע שנות השלושים לחייו למסע הכי מיני שלו תחת השמש. זוהר, מבריק, בוטה, נצחי.

 

5. (1977) "Ami Stewart - "Knock on Wood

 

גירסת דיסקו משובחת לשיר מתקופת הזוהר של סטאקס/וולט, שנותנת דגשים מוזרים למילה "Lightning". באופן מוזר זה עבד אז, וזה עובד גם היום. אה, כן, יש לו ריף מיתרים וכלי נשיפה שלא יישכח לעולם.

 

6. (1977) "Cerrone – "Give Me Love

 

בדיסקו האירופאי לא שלט רק ג'ורג'יו מורודר, שהטיס את דונה סאמר לפסגת העולם והכלום, אלא גם ז'אן מארק סרון, שהקליט קטעי דיסקו באורך שעות, והיה מקריץ כמה אלבומים בשנה, עד שביום בהיר אחד הוא נעלם. למרות הלחן העצל, "Give Me Love" היה אחד מקטעי היורו-דיסקו הכי רוקיים שהיו, והוא נשאר אחד הכי טובים.

 

7. (1977) "The Trammps – "Disco Inferno

 

למרות שהטראמפס מעולם לא חגגו בעשרת הגדולים, הם היו להקת דיסקו טובה (אם יש מושג כזה) ואולי היחידים ששמרו על מורשת הגוספל. "Disco Inferno" ניחן בליין בס צפוף ורב עוצמה ובשירה מצוינת, שמקשרת בין התשוקה שהיתה ל"פור טופס" לבין הקסם והעושר של גאמבל והאף. השיר זכור מאחת מסצינות האודיסאה 2001 של "שיגעון המוזיקה" וגם כיכב ב"סיפורי סן פרנסיסקו". הוא מופיע גם באוסף "Disco Fever". מה שבטוח, הוא עדיין בוער.

 

8. (1977) "Yvonne Elliman – “If I Can't Have You

 

אתם יכולים לצחוק כמה שתרצו על האחים גיב, אבל כשצריך היה לשבת ולכתוב את הלחן שיכניס להם מיליון דולר, הם היו עושים את זה. הם יצרו תת-ז'אנר של שירי דיסקו, כאלה עם גרוב חבוי ושירה באנגלית שהיתה מלאה בפאתוס איטלקי. מה גם שהשיר הזה, אותו נתנו לאיבון אלימן, היה אחד השירים הכי יפים של "שיגעון המוזיקה". והכי חשוב, יש לי הרבה זיכרונות טובים ממנו. (גם הוא כלול באוסף החדש).

 

9. (1977) "Kraftwerk – “Trans-Europe Express

 

אני יודע, זה נשמע סנובי; אחרי הכל, זה קראפטוורק, אתם יודעים. האמת היא שאני לא סובל אותם, אבל אין לי אומץ להשאיר אותם בחוץ. ארבעה דגים מלוחים מדיסלדורף, ששיחקו בציוד אלקטרוני קדום והשפיעו, פחות או יותר, על כולם. זה קרה, אני לא יכול להתווכח עם זה. ההיסטוריה אף פעם לא נהירה עד הסוף. בכל מקרה, בווליום בינוני, "טראנס-יורופ אקספרס" הוא קטע עלק-אמנותי ואווירתי, אבל בווליום גבוה זהו קטע דיסקו; מוזר, אבל דיסקו. לכו תתווכחו עם אפריקה באמבטה.

 

10. (1989) "The Pet Shop Boys – “Left to my Own Devices

 

זה לא ממש דיסקו, אבל אין ז'אנר אחר בו אפשר לקטלג אותו. עשור אחרי הקדחת המקורית, יוצרים טננט ולאו את הסינגל הטוב ביותר שלהם, ויש בו את כל מה שהיה אי פעם בדיסקו: הוא רווי בפניות הומוסקסואליות, ביט רצחני, תיזמור מרגש, ובניגוד לדיסקו המקורי, יש בו טקסט כל כך שנון, בו סוקר טננט רגעים מהביוגרפיה העליזה שלו, עד שהוא מגדיר מחדש את גבולות הז'אנר. למפיק טרוור הורן היה רעיון נהדר: הוא שכנע את טננט ולאו להיכנס לאולפן עם תזמורת סימפונית ולסיים את ההקלטה באותו היום. הם יצאו ממנו אחרי חצי שנה.

 

"Disco Fever" - אוסף מבית הליקון