ככה העולם צריך להתנהל: בכל אחת מחמש הכניסות לפארק ולווה (VELUWE) במרכז הולנד יש חניון אופניים גדול. עשרות זוגות אופניים לבנים ניצבים שם ומחכים. אין שומר, אין קופה, אין השגחה. כל מי שרוצה מוזמן להגיע, להחנות את רכבו, לקחת זוג אופניים ולדווש.
חלק גדול מן השבילים בפארק מובילים לאחד המוזיאונים היפים באירופה – מוזיאון קרולר מולר, סניף של ריקסמוזיאום מאמסטרדם, מכיל את אחד האוספים הגדולים והמרשימים ביותר של ציורי ואן גוך. אזורים אחרים של הפארק רחב הידיים מכילים פשוט טבע לא נגוע.
אין שם כמעט ספסלים או שלטים. אין קיוסק ואין פחי אשפה. הטיול בפארק אמור לספק תחושה של מגע בלתי אמצעי עם הטבע. האופניים נמצאים שם כדי להעצים את התחושה הזו. שבילי הפארק סלולים, אבל רק חלקם מכוסים באספלט. בצמתים מרכזיים יש שילוט קטן וצנוע, שמצביע על הכיוונים – למוזיאון, או ליציאה.
את האופניים שלוקחים בחניון אפשר להחזיר בכל אחת מחמש התחנות. שלט מאיר עיניים מבקש לא להשאיר את האופניים מחוץ לחניונים. אף אחד לא טרח לכתוב שלא רצוי לקחת את האופניים הביתה. אין צורך לכתוב דברים מובנים מאליהם. כל האופניים שעמדו בחניון כאשר הגענו עליו נראו נקיות, במצב טוב ומזמינים לרכיבה.
הפארק הזה הוא דוגמה חריגה, אבל הטיול בו מעורר תיאבון למסעות אופניים. רכיבה משפחתית קצרה של חצי יום ברחבי הפארק הזכירה כמה כיף היה כשנסענו, לפני לא מעט שנים, יומיום באופניים. היא גם הדגישה את התענוג שברכיבה על אופניים ללא חשש מפני מכוניות מסתערות ונהגים עצבניים, שרואים בך מטרד מיותר. בשבילי הפארק מותר לנוע רק באופניים או ברגל.
הניסיון המוצלח הזה הביא לבדיקה חוזרת של נושא הרכיבה באופניים בעוד מקומות. היתרונות של רכיבה משפחתית כזו ברורים – זה מספק את הצורך הילדותי להוציא כמויות גדולות מאוד של אנרגיה, זה הופך טיול בטבע, שחלק מבני המשפחה סבורים שהוא משעמם עד מוות, לחוויה משעשעת. זה מספק את יצר התחרותיות של ילד בן 12, שרוצה לצבור אינספור ניצחונות על בני משפחתו היגעים.
יש שני סוגים ברורים של טיולי רכיבה – עירוניים וכאלה שנעשים מחוץ לעיר. ברוב הערים באירופה אפשר לשכור אופניים במחירים נמוכים מאוד. זו דרך מצוינת לבקר בערים, בייחוד כאלה עם רובע עתיק, עמוס בסמטאות ובעיות חניה מעיקות. שתי עננות מעיבות על חייו החופשיים ומאושרים של רוכב האופניים – עליות ומכוניות.