בשלוש בצהרים נענו לכיוון הצפון. החום בחוץ אדיר, הכבישים מהבילים, אבל אנחנו באוטו הקטן מאושרים. מה בעצם רע לנו? נוסעים צפונה. נוסעים לים. נוסעים לנוח קצת מהכל. נוסעים להיות ביחד. הילד שנרדם במראה רק מגביר את האושר המפעם. שקט בפנים, שקט בחוץ, משפחה אחת שלווה.
יד מהוססת ניגשת אל הכפתור של הרדיו. 'אולי לא'? מבקשת האשה. 'רק חדשות וזהו. לא שמעתי מה קורה', אני אומר, חושב שבאמת בזה זה ייגמר הפעם. טעות, טעות מרה. למה אני אף פעם לא לומד? ומתי בכלל עשתה מהודרת חדשות טוב למישהו? לרדיו כמובן יש הרבה מה לבשר לי: בירושלים התפוצצו חיים של המון אנשים לרסיסים. אנשים שממש כמונו, חשבו לרגע שהחום שבלב יחסן מפני החום שמנשב בארץ הזו.
באחת השתנה מראה פניה של הדרך לצפון. פתאום היא נראתה כמו עוד פנייה בלברינט האינסופי שיוצרים כבישי ישראל. לברינט שאיך שלא תהפוך בו תמיד ייגמר במבוי סתום. 'לא נורא' אמרתי בזמן שהיד סגרה לרדיו העקשן את הלוע, 'לפחות אנחנו נוסעים על הכביש הישן שבין פארדיס לחיפה. אם יש מקום בארץ החדה הזו שמסוגל להרגיע את הלב ברגעים שכאילו הרי שזה המקום'.