נערה נכנסת לחדר צ'ט, ויוצאת משם עם הבטחה לפגישה עם "מפורסם". אופיר רחום מתאהב בצ'ט, ויוצא לרמאללה, אל מותו. נערה בלונג-איילנד הופכת לשפחת מין של חוטפיה, ותמונות הזוועה שלה מופצות באתר של נבלות. אשה צעירה מאוד קובעת להיפגש עם חבר לצ'ט שהיא "מכירה" כבר כמה שבועות. אחרי הפגישה היא לא שבה לאתר הצ'ט. חוקרים מוצאים את גוויתה המבותרת מושלכת מתחת לקרונוע בוויסקונסין.
אוטוסטרדת המידע אינה מקום בטוח. ודאי למי שטרם למד לנהוג בה במתינות ובתבונה, תוך הקפדה מרבית על זהירות וביטחון אישי. חדרי הצ'ט באתרים ישראליים מלאים בילדים וילדות שמתחזים לאנשים קצת יותר מבוגרים ממה שהם באמת. לרוב, סגנון הכתיבה יסגיר את גילם האמיתי, בעיקר אצל הילדים הלומי הטסטוסטרון. מבוגר אחראי לא ימשיך לשוחח איתם, אבל האוטוסטרדה, כמו העולם, מלאה מבוגרים לא אחראים, סתם אשמאים זקנים, סוטים ורוצחים ורוצחות.
ולמרבה הצער, חדרי הצ'ט הללו, ששמותיהם נעים בין "הבן שלך מציץ לך???" לבין "דרושה צייתנית" או "מת לזיין קטינה" (כולם שמות של חדרים אמיתיים ב-(IOL, מלאים בנערים ובנערות שסוגרים את הדלת, אומרים להורה – אם יש כזה בנמצא – שהם גולשים באינטרנט "בגלל השיעורים", ויוצאים להרפתקה.
בעולמם המוגן והבטוח, ידוע להם שאין נעתרים לבקשות משונות של זרים ואין הולכים אחריהם לבתי מלון או למקלטים אפלים או לשטחי אש. אבל מה שקרוי בטעות "המרחב הווירטואלי" הוא כר פורה להולדת התרגשויות גדולות, להתוודעות לגירויים שעדיין אסורים, על פי החוק או על פי מצוות ההורים. והלא אי אפשר לשבת לידם כל הזמן, כי הם זקוקים לפרטיות כדי לגדול ולהיות בני אדם מבוגרים. והלא אין בנמצא תוכנות-סינון חכמות שיזהו את חדרי הצ'ט העבריים היותר-מלוכלכים. והלא צריך לסמוך עליהם, שהם יודעים כבר כי מלים על המסך יכולות לרגש עד כדי תעתוע, עד כדי שיכחה מוחלטת של כללי הזהירות שמנסים להקנות להם במשך שנים ארוכות.
מה עושים כדי שנערה לא תיפגש בהיחבא עם אשמאי שמילותיו מפתות? כדי שנער לא ייסע בטרמפים אל מותו? הם בני דור חדש, שמקבל את אוריינות האינטרנט כמובנת מאליה. שנות-אלף מפרידות לעתים בין ההורה הפוחד מעכבר לבין הילד שמקליד ומקליק בטבעיות. והאם מותר לנו לחסום בפניהם את כל האוטוסטרדה, רק מפני שיש בה כמה מהמורות מסוכנות?
ואולי זו בכלל לא משימה להורים. כשבתי הספר דואגים להושיבם ליד מחשב, ללמד אותם פרקים ראשונים בנבכי הרשת, הם צריכים לעשות עוד משהו. לזעזע, למשל. לאסוף אחד לאחד את סיפורי הצ'ט-שנגמר-בפגישה-קטלנית, להטעים שוב ושוב כי האנונימיות היא מפלטם של נבלים, וכי מבוגרים מיטיבים להשתמש במניפולציות מילוליות כדי להשיג את מטרותיהם, ומשום שמשחקי הפיתוי בצ'ט בין מבוגרים לבין קטינים לא נערכים בכוחות שווים, פשוט לא משחקים בהם. כדאי גם לדבר על ההתרגשות: להודות שאפשר להתאהב מול מסך של מחשב, אבל זו התאהבות של פנטזיה. זה ריגוש אמיתי, אבל הוא מתרחש רק במוח של המרוגש. ושם זה אמור להישאר.
ייתכן שחלק מן המהמורות ייעלמו כשכולם יצוידו במצלמות-וידאו ויוכלו לקיים שיחות ועידה ויזואליות משודרות ממחשב למחשב. או אז הכל ייראה "אמיתי" יותר. הקמטים של האשמאי, החיוך המעושה של המחבלת, פרץ הזעם של ההוא שלא מבין מדוע את, או אתה, לא מוכנים להיפגש מייד. עד אז, פרנסי משרד החינוך, תתחילו בבקשה לחשוב: רציתם מחשב לכל ילד, וגם אינטרנט? אנא, למדו אותם להיזהר. בדיוק כמו בכבישים.