תנו להם אקדחים

משרד הפנים, מקובע בדפוסי מחשבה נושנים, מונע מאזרחים ראויים את האפשרות לשאת נשק שיוכל אולי למנוע פיגוע או להקטין את נזקיו

מדינת ישראל מצויה במצב חרום מיוחד, שבו כבישי יהודה ושומרון אינם מסוכנים יותר מרחוב דיזנגוף בתל-אביב, החלוץ בחיפה ושרי ישראל בירושלים. כל בנין מגורים, כל קניון, כל אוטובוס, עלולים להפוך באחת לזירת טרור קטלנית.

מפכ"ל המשטרה מבהיר באמצעי התקשורת חזור והבהר כי משטרת ישראל איננה מסוגלת להבטיח מניעה וסיכול של אירועי טרור באופן מוחלט, והאמת היא שגם בלא שיאמר זאת,

פעולות הרצח הפלסטיניות הגובות מחיר דמים יומיומי מוכיחות לדאבוננו שלמרות עבודתה המסורה והטובה, למשטרה אין תשובה מלאה לטרור המשתולל ברחובותינו. לכן, בצדק פונים מפקדי המשטרה לציבור ומבקשים ממנו סיוע – בערנותו, בתשומת לבו ובתגובתו במקום האירוע.

מסתבר שגם בלי פנייה ישירה לציבור, פועל זה בשום שכל, וחלק לא מבוטל מאירועי הטרור המתוכננים נמנעו, נבלמו והוקטן נזקם עקב ערנות ופעולה נכונה של אזרחים. כאמור, אין שוטר בכל פינה, אבל אזרחים טובים - יש ויש.

כשבוחנים את הירי שהיה השבוע בקריה בתל-אביב (כמוהו עוד צפויים לנו בעתיד) עולה התהייה: האם לא יכולנו לחסוך את רוב הנפגעים לו היה בידי עוברי האורח אקדח או שניים? והרי התשובה ברורה. ראו מה עשה אקדחו של שוטר שהגיע למקום, וכיצד נמנע אסון כבד בהרבה.

אבל מסתבר שלמרות מצב החירום שבו שרויה המדינה, והצפוי להימשך עוד זמן רב, נשאר משרד הפנים הרחק מאחור, שבוי בקיבעון מחשבתי בכל הקשור למתן רשיונות לאקדחים פרטיים לאזרחים המבקשים להגן על עצמם, על משפחתם ועל סביבתם. הזכות הזאת ניתנת רק לתושבי יהודה, שומרון וחבל עזה.

 

דוגמה מהחיים

 

הרשו לי לשתף אתכם בדוגמה אישית מאוד. לאור המצב, ביקש בני שחר לרכוש אקדח. משרד הפנים הודיע לו כי אינו עומד בקריטריונים, ולכן לא יוכל לקבל רשיון לנשיאת אקדח פרטי. "המסורב" הוא קצין במילואים (פעילים מאוד). בשירות החובה היה סמל בצנחנים, בשירות הקבע היה מדריך בביה"ס למפקדים, וכיום, כאזרח שומר חוק, הוא עובד כמאבטח בשירות משרד הביטחון. אבל משרד הפנים איננו מאפשר לו (ולרבים כמוהו) להוות פוטנציאל לבלימת הפיגוע הבא. מתקבל על הדעת? מתאים למצב שבו שרויה המדינה?

יאמרו המקטרגים: זה לא כל-כך פשוט. אקדח הוא כלי מסוכן, קיימת סכנה של שימוש לא מושכל ולא אחראי בו, של הגעת כלי הנשק לידי עבריינים, של שימוש בו במשפחה

כנגד האשה ועוד כהנה וכהנה סכנות והפחדות. אבל אני לא מדבר על מתן נשק לעבריינים

(להם ממילא יש נשק לא חוקי ככל שיחפצו), ובוודאי לא לבעל שפגע ולו בקצה אצבעה של רעייתו, וגם לא לאזרחים חסרי ידע וניסיון בטיפול בנשק. אני מדבר על מתן רשיון למפקדי צה"ל במילואים, בכל הדרגות.

העם הזה הוכיח זה מכבר את בגרותו, בעיקר בעתות מצוקה. יסמוך-נא משרד הפנים על בחירי בניו ובנותיו, שאם יינתנו בידיהם אקדחים יידעו להשתמש בהם כראוי.

 

על קבעונות מחשבתיים נוספים

 

וחומר נוסף למחשבה על קבעונות מחשבתיים, בעידן שבו כל-כך חשוב להפעיל מחשבה יצירתית.

האם נתתם דעתכם על הקלות הבלתי נסבלת שבה ניתן לעקוף את מחסומי הקבע של המשטרה והצבא?

האם נתתם דעתכם על האיוולת שבבדיקת ארנקה של הקשישה טובת הלב בתור לקולנוע?

האם נחתם דעתכם על הסכנה שיוצרת התקהלות בתור לבדיקה ביטחונית כזו או אחרת, שבה נבדקים בלא כל שיקול דעת כ-ו-ל-ם?

נכון יהיה להשתחרר לאלתר מקבעונות מחשבה היסטוריים כדוגמת האימה ממתן נשק לאזרחים ראויים, וכדוגמת העמידה על הצורך בהמשך הבדיקה הביטחונית הקלאסית שנוסדה בימי הג"א. הבה נכין את עצמנו טוב יותר ,וחכם יותר לאירועים הקשים שעוד נכונו לנו.