צרות בוונדרלנד

"המלכה ואני" של יורם קניוק משתדל להיות פנטזיה חיננית, אך מתגלה כפרודיה תמוהה ומבולגנת עד אימה. אריאנה מלמד ניסתה להבין

ייתכן מאד שלא הבנתי דבר. ש"המלכה ואני" של יורם קניוק הוא בכלל ספר שהפרוגרמה הרעיונית שלו נשגבת מבינתי, ולפיכך לא יכולתי להבחין במקוריותו, בגדולתו, בעוצמות ההומור שלו ובפרודיה הפוסט-מודרניסטית שלו על עלילות "קווסט" הלקוחות ממשחקי מחשב. ייתכן שקראתי פעמיים, ונכשלתי לגמרי בהבנת הנקרא. עוד ייתכן, שדווקא הבנתי – אבל לא רציתי להאמין שאכן אני קוראת סיפור ביזארי ומבולגן עד אימה, חף מכל בוחן מציאות ספרותי שיאפשר לקורא לשקוע בו בלי לשאול את עצמו בכל עמוד, מה לכל הרוחות אני עושה כאן בכלל.

זה מתחיל כפנטזיה חיננית, עם הבטחה קומית ברורה. הטלפון בדירתו השכורה של היסטוריון קשיש, נתן יזרעאלי שמו, מצלצל – ומעברו השני של הקו נשמע קולה של אליזבת השניה, מלכת בריטניה. מה לה ולו? חכו, זה יתברר בהמשך. בינתיים, היא מלהגת על כל דבר, מכלבי הקורגי שלה ועד לשוטטות באינטרנט, מקשיי התקשורת עם בזק ועד קשיי התשפורת בארמון באקינגהם, שם קורה שהחימום מתקלקל ו"החשמלאים נקראים לתקן. הם רצים בארמון מאגף המשרדים לאגף המגורים לפחות חצי מייל, ואז, כרגיל, קורה משהו, שכחו בורג או מברג או מקדחה...והם צריכים לרוץ חזרה ואני קופאת, והבניין קודר וקר, ואני מלכה, ואסור לי להפגין חולשה, ואני כבר לא צעירה לעמוד בקור בחדר אמבטיה קפוא ולחכות למברג". בין מונולוג ארוך למשנהו נתן מתפעם, מתפעל ומתפלא: חולפים עמודים לא מעטים בטרם מתבהר כי המלכה בחרה בו מכל האנשים בעולם (איך בדיוק ומדוע, גם זה יתפענח בקושי בהמשך) כדי לחפש עבורה את אהובה הנעלם, אחד ברוס אטלי, מין פרא אציל, לשעבר מכוחות הבטחון של האימפריה, עימו חוותה את רגעי העונג היחידים שלה כאשה. בקיצור, למלכה היה רומן. חלפו עשורים, ונתן נדרש למצוא את המאהב.

ומה לנתן יזרעאלי מרחוב בלפור, גרוש שאשתו שפכה חרדל לאוזנו והורישה לו כלב, איש בן שבעים עם לחץ דם גבוה – ולאחד ברוס אטלי? או, זה כבר יותר מסובך, ולצורך ההבנה גורר יורם קניוק את הקורא בגרוגרתו אל ימי המנדט הבריטי, שם ממתין לו קצין מרושע אך בעל מצפון, שהיה מין מלאך-שומר של יזרעאלי זה בנעוריו וגם אחר כך, כפי שיתבהר בהמשך, ואולי לא יתבהר.

 

להג פשטני

 

מבולבלים? הרומן החדש של יורם קניוק לא מצטיין בנהירות יתירה. "כבכל רומן, הנסתר והחסוי רבים מן הגלוי", יכתוב ברוס אטלי בתשדורת האחרונה שלו מעולם החיים אל נתן. נבחן איפוא את הגלוי.

כדי שקורא יאמין בבלתי אפשרי, במה שהוא כמעט בחזקת נס, רצוי שהכותב יקל עליו את המלאכה ויטווה סביב הנס עולם "אמין" לחלוטין מבחינת ההתרחשויות, הקולות הדוברים, הדברים הנאמרים וההקשרים הריאליסטיים של הסיפור. כל זה טובע כאן בלהג פשטני של דמות המלכה, שעסוקה ברצף בלתי פוסק של קיטורים על חייה, על תפקידה, על מצבה ביקום: נניח שהיינו רוצים להאמין לה, איך אפשר לעשות זאת אם היא שוזרת בביוגרפיה שלה דברים שלא היו ולא נבראו? נתחיל בכך שהיא ממש לא האישה העשירה בעולם. ששכיות החמדה המקיפות אותה לא שייכות לה אלא לכתר הבריטי. נמשיך בזה שמלכת אנגליה לא היתה אומרת שויסקי מייצרים ב"יקב".

ואולי היא בכלל סנילית? כי למשל, היא מדווחת על "אחד מבני", שננזף בעת שיעור בצרפתית, כשהיא היתה בת 29. בשלב זה של חייה היה לאליזבת השניה רק בן אחד. לבן השני שלה היא קוראת בספר הזה "אנדריוז" ולא אנדרו, ומדווחת על נישואי אחותה מרגרט ואומרת שהיתה אז בחודש השמיני להריונה. אנדרו נולד בפברואר 1960. מרגרט נישאה במאי 1959. מכאן שההריון עם אנדרו נמשך לפחות 17 חודשים. יש עוד שטויות כאלה: "הילדות עברה עלי במצור של הורי", היא מקטרת. אליזבת היתה נסיכה מוגנת, אבל ממש לא נצורה. היא היתה פעילה בצופים (בעצם, בצופות. בילדותה היתה הפרדה בין המינים בתנועת הנוער), השתתפה במשחים עממיים עם ילדים בני גילה, למדה הרבה יותר ממה שהיא מדווחת עליו כאן (בין היתר, למדה היסטוריה מפיו של מי שלימים יהיה מנהל בית הספר היוקרתי איטון). בקיצור – כשמספר בוחר להשמיע דברים מפיה של דמות אמיתית, חיה ונושמת, רצוי שינהג בדמות מעט יותר זהירות ויבדוק אם אכן מה שהיא משמיעה שריר וקיים, כי אם לא – איך נאמין ל"חסוי ולנסתר", שהוא דיווח בגוף ראשון על חיים סוערים, על רומן סוער – למשל, קטע שבו ברוס אטלי גוזר במין פגיון את הג'לביה הבדואית הרקומה שהמלכה קיבלה מאשתו של פארוק מלך מצרים ופת-אום התחשק לה ללבוש, מתחת לאף של כולם?

ואיך נאמין לדמות השניה – נתן ההיסטוריון –אם הוא מספר לנו שהתעמק בתולדות מלכי בריטניה "מלפני הספירה"? מעניין היכן מצא מלכים כאלה, שהיסטוריונים טרם שמעו עליהם?

 

אל תעצמו עיניים

 

ואם המספר אינו מצליח לגרום לנו להאמין לקולות הדוברים (גם בסלולרי של המלכה), איך נאמין למה שמתרחש בהמשך: סצינות שבהן נתן יוצא ובא בארמון בקינגהאם בלי הפרעה, חוזה במלכה ביושבה בקומבינזון, מעסה את רגליה, צופה איתה בסרטים, והיא – בעצמה ממש – מגישה לו יין, מחפשת ואזה לורדים שהביא לה? אלו רק מקצת הדברים שאנו נדרשים להאמין בהם, כלומר, ללכת אחרי המספר בעיניים עצומות ומתוך השעייה מוחלטת של שכלנו הישר. לעתים, נסים כאלה מתאפשרים, אבל – כמאמרו של ברוס אטלי – צריך להתאמץ מעט כדי שהם יקרו. והמאמץ, במחילה, הוא מלאכתו של המספר, לא של הקורא.

נדמה לי שקניוק ביקש ליצור פנטזיה חיננית שבבסיס הפרוגרמה שלה עומד הרעיון, שצירוף מקרים לכאורה הוא בעצם גורל, וכי כולנו נועדנו לפגוש את גורלנו מתישהו, אפילו אם הנסיבות בלתי אפשריות. חוסר האמינות המוחלט של שתי הדמויות שמובילות את הסיפור משאירות את הפרוגרמה הזאת במחוזות החסוי והנסתר. מה שתמצאו בספר – אם הבנתי אותו – מתמיה למדי. ואם לא הבנתי אותו, ייתכן מאד שהוא אכן מתמיה, במובן של "נפלא", ובאמת נפלא מבינתי היכן זה מסתתר.

 

יורם קניוק, המלכה ואני. הקיבוץ המאוחד –ספרית פועלים, 176 עמ'