לא בלי התלבטות

"דעת יחיד" הוא קובץ מאמרים של אמנון רובינשטיין, שחושפים יכולת נדירה של מסאי משובח

בשנת 1964, והוא אז מרצה מתחיל באוניברסיטת תל-אביב, שיגר אמנון רובינשטיין שלושה מאמרים למערכת 'הארץ'. גרשם שוקן, בעליו ועורכו של העיתון, זיהה את כישרונו ומיהר לצרפו למערכת. מאז ניהל שתי קריירות מקבילות: קונסטיטוציוני מומחה וגם פובליציסט מן המעלה רב-השראה. הראשונה כשנוסדה למשפט הטלוויזיה, התבקש להנחות תוכנית-יחיד פוליטית גועשת ששמה 'בומרנג', ומכאן קצרה היתה דרכו לפוליטיקה. כעת ברר וכינס כמה עשרות מבין אלפי המאמרים שכתב בארבעים השנה.

אסופת מאמרים היא חפץ חשוד, כי רק נדירות יקרה שדברים בענייני שעה שחלפה לפני עידן ועידנים ישבו את לב הקורא. אבל משתי סיבות חורגת האסופה הזאת מן הכלל: ראשית, המחבר בחר במאמרים על תופעות שלא נעלמו מחיינו, ושנית, מחברם מחונן ביכולת הנדירה של מסאי משובח, שיש בו יותר משמץ סופר. אכן, כאשר בחנתי את זכרוני כקורא, הצעיר בכמה שנים מהכותב, נוכחתי לדעת שממאמריו של רובינשטיין נחקקו בזיכרוני סדרה של רשימות שכתב לפני שנים רבות על התיאטרון הלונדוני, רשימות בעלות אופי אוטוביוגרפי, וכמה וינייטות, שרטוטים חטופים של דמויות ומצבים. לעומת זאת, לא העמיקו לשקוע בי רשימות על סוגיות מדיניות ואידיאולוגיות, גם אם בשעת פרסומן זרקו על המציאות אור חדש.

ראו, לדוגמה, את הרשימה הפותחת, 'ילדות בבית רוויזיוניסטי'. היא נכתבה ב-1977, זמן קצר לפני 'המהפך' שהעלה לשלטון את מנחם בגין. רובינשטיין מתאר את המשפחה שבה גדל, משפחה מהמעמד הבינוני שתמכה בזאב ז'בוטינסקי. כאשר מת המנהיג בגולה, ירד על בני המשפחה אבל כבד, אבל איש ממוריו של אמנון בגימנסיה לא הזכיר את המאורע. יום אחד הצטוו התלמידים על ידי מדריך החג"ם (הגדנ"ע של הימים ההם) לצאת למסדר. איש נכבד נאם בפניהם והוקיע התקפה של האצ"ל על מפקדה בריטית, שבמהלכה נהרג יהודי באקראי. התלמידים נתבעו להשתתף בהלוויה-הפגנה, ומי שסירב נקרא לצעוד קדימה. הנער אמנון, שדמעות עמדו בעיניו, היה היחיד שהעז.

הרשימה הזאת מעניינת, גם מפני שהיא מסבירה כיצד רואה המחבר את עצמו: בעל 'דעת יחיד'. האם אבחנתו נכונה? ניתנה האמת להיאמר, שבמהלך חייו הציבוריים לא התרחק רובינשטיין ממרכז הקונסנזוס, לא בדעותיו המתבטאות במאמריו, אף לא בנימת הפולמוס. גם כאשר התייצב בראש תנועת 'שינוי' לא היה בעל 'דעת יחיד', אלא מבטאה הרהוט ביותר של שכבת צעירים משכילים, רובם אנשי אקדמיה שלמדו במדינות המערב. הם הקדימו לזהות את כישלונה של השיטה הכלכלית-חברתית המפא"יית והתניעו את מרד המעמד הבינוני המשכיל. לדעתי, יש לכך קשר לביוגרפיה של רובינשטיין, שגדל בבית בורגני אמיד, פטור ממאבקי קיום ומהצורך להסתפח לנותני חסות. כשרונותיו, אוצר בלום, אפשרו לו לבחור בכל קריירה שבה יחפוץ, אבל גם קטמו את קצות טפריו. מתכונותיו של האיש החרוץ והשאפתן הזה נעדרת תכונתם של פוליטיקאי הצמרת: הברוטאליות.

כאמור, באופן המענג ביותר מוצא כשרון הכתיבה שלו את ביטויו ברשימות האישיות-אנושיות. הנה, לדוגמה, רשימה שנכתבה לפני כשנה וחצי: "No Passport, No Finland", המתארת מחזה שאירע בנמל התעופה של הלסינקי. המחבר שכח במטוס את ארנקו ובו כל מסמכיו, ונלקח לחדר המתנה שאליו הדפה משטרת הגבולות את הנוסעים המפוקפקים, ביניהם אשה מקוסובו ובנה הקטן. דרכונו של רובינשטיין נמצא, ובצאתו מחדר ההמתנה נותרת בו האשה לבדה ופורצת בבכי מר. בערב הוא סועד בחברת מכובדים, "ואז אני נזכר בעיניה של האשה מקוסובו, וזעקתה חודרת דרך החלון ונוחתת אילמת ליד כלי הבדולח והכסף" (עמ' 29). רושמה של טרגדיית הפליט מתעצם דווקא בגלל הסגנון המאופק.

איני מבקש לגרוע מאיכויותיהם של המאמרים המדיניים והחברתיים. לדוגמה, מסה שנכתבה ב-1972 יכולה היתה להיכתב בימינו ולהשתלב בפולמוס על אודות ציון ט' באב בפרהסיה של תל-אביב. רובינשטיין עורך "חשבון נפש קטן בערב יום הכיפורים" ומבקר את האופן שבו הפנימו החילונים את מורשתם, כשהערכים ההומניסטיים סולקו מחיינו.

הפסקה החותמת (עמ' 70) מבטאת את ה'קרדו' האישי והפוליטי של מחברה: "לעתים אני שואל את עצמי - ושאלה זו ודאי יאה למי שעושה את חשבון הנפש הקטן שלו היום - אם הייתי חפץ להיוולד מחדש כיהודי. אם - אילו ניתנה לי הברירה - הייתי יכול להתחיל את חיי מחדש בלא המטען של אהבה ושנאה, הערצה ודחייה, שייכות ואי-שייכות, הכרוכים בהיותי יהודי, אני חושב - לא בלי התלבטות - כי הייתי רוצה לחזור להיוולד יהודי, משום שבאורח אינסטינקטיבי (ואינסטינקט זה הוא עצמו תוצר של היותי יהודי) אני מבכר להיות צאצא לאלה שעשו להם עוול מאשר לאלה שעשו עוול."

הניחו למסר ההומניסטי (יהיו שיאמרו: הצדקני) ותנו דעתכם לשאלה הבאה: כמה פוליטיקאים אצלנו מחוננים במידת היושר שתאפשר להם לכתוב את המשפט המוסגר "לא בלי התלבטות?"

(מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות")

 

אמנון רובינשטיין, דעת יחיד, שוקן, 272 עמ'