אני ושפילברג וגפן הקטן

אחרי ששקעו בחובות של מיליארד דולר, הצליחו ג'פרי קצנברג, סטיבן שפילברג ודיוויד גפן להפוך את אולפני דרימוורקס לסיפור הצלחה. מדהים לחשוב שרק לפני שבע שנים חשבו בהוליווד ש"המשוגעים השתלטו על בית המשוגעים"

ב-27 בספטמבר תעלה על המסכים בארץ צוואתו האמנותית של סטנלי קובריק, בדמותו של A.I (אינטליגנציה מלאכותית), אחד הסרטים המסקרנים ביותר שיצאו השנה מהוליווד, בבימויו של סטיבן שפילברג. A.I, סיפורו של ילד רובוט (היילי ג'ואל אוסמנט, "החוש השישי"), שמאומץ בידי משפחה אנושית באמצע המאה ה-21, הוא הפקת ענק. 90 מיליון דולר הושקעו בהפיכת התסריט, עליו שקד קובריק המנוח במשך כ-15 שנה, לסרט. אין פלא, אם כן, ששני אולפנים הוליוודיים גדולים התגייסו למשימה - וורנר בראדרס ודרימוורקס.

A.I, שזכה לביקורות מלטפות ונחשב מועמד סביר לאוסקרים הגדולים, לא הפך אמנם לשובר קופות (הוא הכניס בארה"ב 74 מיליון דולר בלבד), אבל המשיך במסורת הטריה יחסית – בת שנים אחדות – שנוצרה בהוליווד: אם זה איכותי, זה קשור לדרימוורקס. בדרך כלל זה גם מכניס הרים של כסף, אבל גם כשלא, זה שווה צפייה.

גל ההצלחה של דרימוורקס החל ב-98' עם "להציל את טוראי ריאן", שגרף 430 מיליון דולר ברחבי העולם והפך לסרט המלחמה המצליח בכל הזמנים. ב-99' הגיע "אמריקן ביוטי", שקטף חמישה פרסי אוסקר, כולל הסרט הטוב ביותר, והפך לאחד הסרטים הרווחיים בהיסטוריה (תקציב צנוע של 15 מיליון דולר הניב הכנסות של 130 מיליון בארצות הברית בלבד).

זה המשיך עם "גלדיאטור" - אותו הפיקה דרימוורקס בשיתוף אולפני יוניברסל - שגרף חמישה אוסקרים, כולל הסרט הטוב ביותר, וחבילה של 445 מיליון דולר בקופות. בשנת 2000 היה גם "להתחיל מחדש", שגרף 424 מיליון דולר וביקורות מעולות. ואז הגיע "שרק". סרט האנימציה של דרימוורקס גרף 363.4 מיליון דולר ממכירת כרטיסים - הישג שמקפיץ אותו כבר היום למקום השני ברשימת הסרטים המצוירים המכניסים בכל הזמנים (מיד לאחר "מלך האריות").

לנוכח רצף ההצלחות האמנותיות והקופתיות, קל להבין למה בדרימוורקס לא מתרגשים מהביצועים הבינוניים של A.I; זו רק טיפה בים של דולרים ואוסקרים – לא זה מה שיפגע במעמדה של דרימוורקס הצעירה והדינמית, שנוסדה ב-94' והיתה האולפן הראשון שהוקם בהוליווד מזה 75 שנה.

אחרי התחלה צולעת וחובות שתפחו בשיאם לכמיליארד דולר, בשלוש השנים האחרונות הצליחה הטרויקה העומדת בראש דרימוורקס להפוך אותה לסיפור הצלחה. מפיק האנימציה ג'פרי קצנברג, הבמאי-מפיק שפילברג ומפיק התקליטים דיוויד גפן - כולם יהודים, כולם חברים ברשימת היהודים המשפיעים בעולם של המגזין "ג'וז וויק" - ניצבים היום בצמרת שרשרת המזון ההוליוודית. מדהים שרק לפני שבע שנים חשבו בעיר הסרטים שהם ירדו מהפסים.

 

1994: ההתחלה

 

בבוקר ה-12 באוקטובר 94' התעוררו פרנסי הוליווד, פתחו עותק של "וראייטי", וביקשו ממישהו שיצבוט אותם. אבל שום צביטה לא היתה משנה את הכותרת הראשית, שכמותה לא נראתה בעיר הסרטים מזה 75 שנה: אולפן חדש בא לשכונה.

בעידן שבו כמות כרטיסי הקולנוע הנמכרת בארה"ב לא מגיעה ל-20 אחוז מכפי שהיתה לפני 60 שנה (4.2 מיליארד כרטיסים נמכרו במהלך 1945, לעומת 1.2 מילארד ב-94'), הרעיון להקים אולפן הוליוודי נוסף נראה אבסורדי בערך כמו החלטה של נשיא מצרים לבנות פירמידה חדשה. יש דברים שפשוט לא עושים, אפילו אם קוראים לך שפילברג, קצנברג או גפן, ולגב הכלכלי שלך קוראים פול אלן.

המיזם שעליו הכריזו ארבעת הטייקונים, "דרימוורקס SKG" (ראשי התיבות של שפילברג, קצנברג וגפן) היה חסר תקדים בהיקפו: אולפן שיפיק לא רק סרטי קולנוע, אלא יעסוק גם בהפקת סדרות טלוויזיה, מוזיקה ותוכנה. לא רק הרעיון נראה משונה; לנוכח המשבר הפיננסי הזוחל בתעשיית הקולנוע האמריקאית, גם העיתוי.

בשנת 80' עמדה עלות ההפקה הממוצעת של סרט הוליוודי על 9.3 מיליון דולר. עלות השיווק וההפצה - 4.3 מיליון. ב-94' קפצו עלויות ההפקה ל-34.2 מיליון בממוצע לסרט, ועלויות השיווק ל-16 מיליון. אין פלא, אם כן, שבמשך המחצית השנייה של המאה העשרים איבדו כל האולפנים ההוליוודיים את עצמאותם הכלכלית. חלקם קרסו, אחרים נבלעו על ידי תאגידי ענק (רק לאחרונה נרכשו האחים וורנר, כחלק מחברת טיים-וורנר, על ידי אימפריית AOL, במה שהוגדר כ"מיזוג הגדול בהיסטוריה").

לאור כל זאת, עצם המשוואה "הקמת אולפן=חירות יצירתית" נראתה ביזארית באותו בוקר סגרירי של אוקטובר 94', כשהטרויקה בישרה על הקמת דרימוורקס. אבל זה לא הפריע לחבריה לחלום, ולפול אלן לפתוח את הכיס. שפילברג (הון אישי: 1.1 מיליארד דולר), גפן (1.3 מיליארד) וקצנברג (300 מיליון) השקיעו 33 מיליון דולר לאדם תמורת נתח של 22 אחוז מהחברה לכל אחד. 24 אחוז הלכו לאלן, ממקימי מייקרוסופט ואחד האנשים העשירים בעולם (הונו נאמד ב- 36 מיליארד דולר). הסכום המדויק שהשקיע לא פורסם, אולם סך ההשקעה הראשונית של הרביעיה הוערכה ב- 250 מיליון דולר.

זו היתה רק ההתחלה. באמצעות הלוואות ענק ומשקיעים שנשארו מאחורי הקלעים (אחד מהם היה כנראה ביל גייטס), הצליחו מקימי דרימוורקס לגייס סכום שנע, על פי ההערכות, בין 2 ל – 2.6 מיליארד דולר - הון ראשוני להתנעת הסטארט-אפ הגדול בהיסטוריה של הוליווד.

עד סוף שנת 95' הוקמו חטיבות הקולנוע, האנימציה והטלוויזיה של דרימוורקס (המוצר הראשון של האולפן היה הסדרה המצליחה "ספין סיטי"). הוקמו גם חטיבת מוזיקה - שהחתימה כאמן מוביל את ג'ורג' מייקל – ו"דרימוורקס אינטראקטיב", שפלשה בסערה לשוק משחקי הווידאו והתוכנה כשחתמה על הסכמי שיתוף פעולה עם האסבר, איי.בי.אם וסיליקון גרפיקס. אבל הכל התגמד נוכח התוכנית הגרנדיוזית להקמת מטה האולפן בפלייה ויסטה, לוס אנג'לס, על שטח גדול יותר מזה של סנטרל פארק בניו יורק. כשדרימוורקס הושק נקבע ביתו הזמני בתוך אולפני יוניברסל, ובמקביל הוקצה תקציב רב שנתי של שבעה מיליארד דולר לפיתוח אתר פלייה ויסטה. תוכנית האב דיברה על הקמת קומפלקס הכולל 13 אלף יחידות דיור, מלון בן 700 חדרים ובעיקר זוג אולפנים, אחד לאנימציה ואחד לסרטי פעולה-חיה, שבתוכו היתה אמורה לקום בימת הצילומים הגדולה בעולם. ואם כל זה נשמע כמו מקרה קלאסי של "תפסת מרובה" - זה בדיוק מה שקרה.

 

1997: הנפילה

 

"אי עמידה בציפיות" היתה הגדרה עדינה לסיכום פעילותה של דרימוורקס בתום שלוש שנים להשקתה. עד שנת 97' הצליח האולפן להפיק סרט אחד ויחיד, "פיסמייקר" עם ג'ורג' קלוני וניקול קידמן, שלא הבריק בקופות (הכנסות כלל-עולמיות של מאה מיליון דולר). הסרט הבא, "אמיסטד", הפך לאחד הכשלונות הקופתיים הנדירים של סטיבן שפילברג (התקציב וההכנסות היו זהים: 40 מיליון דולר).

חטיבת הסרטים התאוששה באופן מרשים כעבור שנה, עם הצלחות קופתיות כ"עבודת נמלים", "נסיך מצרים" ובעיקר "להציל את טוראי ריאן". בסך הכל הפיקה דרימוורקס שישה סרטים באותה שנה, אבל אלה הספיקו כדי "לאכול" 6.9 אחוזים מסך ההכנסות שהניב הקולנוע האמריקאי באותה שנה (יותר מ-MGM, שהפיץ לא פחות מ-14 סרטים ב-98').

אלא שהזרועות האחרות של דרימוורקס לא סיפקו את הסחורה. חטיבת הטלוויזיה לא הצליחה לשחזר את הצלחת "ספין סיטי", כשהימרה על סוסים כושלים כמו "It's Like... You Know, "צ'אמפס" ו-"Ink" (שנעלמו תוך פחות מעונה). גם חטיבת המוזיקה לא רשמה הישגים משמעותיים מאז החתמתו של ג'ורג' מייקל, אם כי לה היה תירוץ: המשבר שתקף את תעשיית המוזיקה העולמית, שרק כיום, לאחר סיום "פוגרום נאפסטר", מראה סימני התאוששות.

הנפילה הכאובה ביותר הגיעה מהגובה הרב ביותר: קריסתו של מיזם פלייה ויסטה. לא ברור אם הגורם לביטול התוכנית השאפתנית היה ההפגנות הסוערות שערכו במקום נציגי הארגונים הירוקים או פשוט היעדר מימון, אבל דבר אחד ברור - ביולי 99' הודיעו בכירי דרימוורקס על ביטול כל התוכניות הנוגעות לאתר. בשלב הבא דווח בעיתונות כי דרימוורקס שקעה בחובות של מיליארד דולר. עכשיו זכתה הטרויקה בכינוי חדש ומאוד לא מחמיא: "שלושת ה-Egos", על משקל "שלושת האמיגוס".

 

1999: ההמראה

 

במחצית שנת 99' נכנסה דרימוורקס לתוכנית הבראה. היקף הפעילות של חטיבת הטלוויזיה צומצם באופן ניכר, ובמקביל נמכרה דרימוורקס אינטראקטיב, שלמעט המשחק "Medal of Honor" לא רשמה לזכותה להיטים ממוחשבים (הקונה היתה אלקטרוניק ארטס). כל זה הביא לתוצאות הרצויות: בשלהי שנת 2000 דיווח המגזין "פרמייר" שחובות דרימוורקס הצטמצמו לכדי 800 מיליון דולר.

העיסקה החשובה ביותר בתולדות דרימוורקס נחתמה באפריל 2001. למרות שמועות על עיסקת הפצה עם תאגיד AOL, חתם האולפן לבסוף על הסכם שהעניק את זכויות ההפצה של סרטיו בטלוויזיה, בווידאו וב-DVD לאולפני יוניברסל. כחלק מההסכם העבירה מיידית יוניברסל לדרימוורקס 250 מיליון דולר, הלוואה על חשבון רווחים עתידיים. כתוצאה מכך צומצם באופן משמעותי החוב האדיר של דרימוורקס, שהוערך מחדש לפני חודשים אחדים על ידי "פרמייר" בכ-650 מיליון דולר - וזה עוד לפני "שרק".

דרימוורקס הספיקה לרשום גם כשלונות בשנתיים האחרונות (הבולט שבהם היה מיזם האינטרנט "פופ.קום", שקרס חודשים אחדים לאחר השקתו בקיץ שעבר). אבל בעקבות רצף ההצלחות של חטיבת הקולנוע, ששיאן ב"שרק", אין ספק שהכיוון הכללי הוא למעלה. עם זאת, שאלת מיליארד הדולר נותרה בעינה: האם יצליחו בכירי דרימוורקס לשמור עליה כחברה פרטית, בלי הנפקות ומיזוגים.

 

2001: העתיד

 

מה הלאה? בשנה הקרובה ייצאו מדרימוורקס סרט נוסף בבימויו של ספילברג, "Minority Report" עם טום קרוז; סרט מסקרן בשם "הטירה האחרונה" עם רוברט רדפורד וג'יימס גנדולפיני; וגם "מכונת הזמן", על מסע של 800 אלף שנה לעתיד, שמתוקצב ב-122 מיליון דולר. לצד אלה יגיע גם סרט קטן בהרבה, "נקמתה של ג'ייד סקורפיון". הבמאי הוא וודי אלן, שחתם בשנה שעברה עם דרימוורקס על הסכם חסר תקדים בתולדות הקולנוע: האולפן יפיץ בלעדית את סרטיו העתידיים - אבל רק את אלה שיצחיקו. אם יתחשק לו להיות רציני, כפי שקרה לא אחת בעבר (ע"ע "ספטמבר", "רגשות"), הוא ייאלץ לעשות את זה במקום אחר.

סוד ההצלחה של דרימוורקס, שסרטיה מכניסים כיום 15 אחוז יותר ממוצריו של כל אולפן אחר, טמון אם כן לא רק בתהילתם של שלושת המפיקים-יוצרים העומדים בראשה. הרבה קשור גם באמונה הבסיסית שליוותה אותם מהרגע הראשון: הם יכולים לעשות את זה טוב יותר, אפילו אם הדרך נראית לשאר העולם קצת מוזרה.

 

ולקינוח: ההיסטוריה של המטורפים

 

ספילברג, קצנברג וגפן לא היו הראשונים שהשתעשעו ברעיון להקים אולפן שיתחרה בענקים כפוקס המאה ה-20, וורנר ויוניברסל (שנוסדו כולם ב-20 השנים הראשונות של המאה הקודמת). ההיסטוריה מלאה בנסיונות דומים, רק שכולם הפכו לכשלונות חרוצים.

הראשונים שביקשו להשתחרר מאחיזתם של האולפנים הגדולים היו הבמאים צ'רלי צ'פלין ו-ד.וו גריפית וכוכבי הראינוע מרי פיקפורד ודגלאס פיירבנקס (שהיו גם זוג נשוי). ב-1919 הקימו ארבעתם את האולפן הגדול האחרון שנפתח בהוליווד עד 94' - יונייטד ארטיסטס. אבל הכוונות הטובות פינו עד מהרה את מקומן למלחמת שליטה מכוערת בין מקימיו. כבר ב-1924 נדחק גריפית החוצה; בשנות ה-30 וה-40 ניסו צ'פלין ופיקפורד להיפטר זה מזו; לבסוף, ב-56', לא נשאר בסביבה איש מארבעת המייסדים.

הקמת יונייטד ארטיסטס הולידה את אחד המשפטים המצוטטים ביותר בתולדות השואוביז. ריצ'רד רולנד, אז נשיא אולפני מטרו, שחרר את ההצהרה הבאה כששמע על היוזמה: "המשוגעים השתלטו סופסוף על בית המשוגעים". רוצה לומר, אין רעיון גרוע יותר מאשר לתת ליוצרים לנהל את העניינים בעיר הסרטים.

ההיסטוריה הוכיחה שרולנד לא טעה. ב-69' ניסו ברברה סטרייסנד, פול ניומן וסידני פואטייה להקים אולפן משלהם תחת השם "פירסט ארטיסטס פרודקשן קומפני" יוזמה שקרסה תוך שנים אחדות. בתחילת שנות ה-80 ניסה הבמאי-מפיק פרנסיס פורד קופולה ("הסנדק") לעשות דבר דומה עם אולפן בשם זאוטרופ, והסתבך בחובות של למעלה מ-50 מיליון דולר. ואילו אולפן סרטי אוריון, שהוקם ב-78' ועשה קולות של הצלחה בשנותיו הראשונות, הכריז על פשיטת רגל ב-1992.

למרות ההיסטוריה ולמרות רואי השחורות המקצועיים, עושה רושם שהחזון של מקימי יונייטד ארטיסטס קם לתחייה בדמותה של דרימוורקס. בינינו, מה זה כבר איחור של 75 שנה.