חתיכות מליבה

הערב (שני) משדר ערוץ 1 סרט על חייה של ג'ניס ג'ופלין. ארי קטורזה מנסה להבין

היום (יום ב', שעה 22:35) ישדר הערוץ הראשון סרט על חייה של ג'ניס ג'ופלין, הזמרת האמריקנית וגיבורת התרבות הגדולה של שנות ה-60. הסרט, שהופק על-ידי ה-BBC, מנסה לעקוב אחר חייה של ג'ופלין: החל בימי ילדותה בטקסס, דרך התחברותה לסצינה ההיפית של סן פרנסיסקו והפיכתה לכוכבת-על, וכלה בנסיבות הטרגיות שהובילו אותה אל מותה בגיל 27, תוך שימוש בקטעי ראיונות עם בני משפחתה, חבריה ללהקה ואנשי מפתח של הסצינה, שחלקם אינם עמנו יותר.

למרות הכל, הסרט אינו מצליח להאיר את הפרשה באור חדש. הבימוי שמרני מדי, הטיפול ההיסטורי מגושם ולעוס, והסרט סובל מהיעדר יד רעננה שתציג את הסיפור הטרגי של ג'ופלין בדרך מקורית יותר. עדיין הוא שווה צפייה, בעיקר כי הוא סרט על רוקנרול ועל הסיקסטיז, וזה חשוב כשלעצמו.

הסיפור של ג'ופלין מעניין כי הוא מהווה את אחת המראות לפראדוקסים שאפיינו את "תרבות הנגד" האמריקנית של הסיקסטיז, מהפיכה תרבותית שבדיעבד שינתה לבלי הכר קודים ונורמות הקשורים למין, סמים, מוזיקה, שפה וריטואלים של שעות הפנאי של אזרחי העולם המערבי. ואכן, סיפורה של ג'ופלין רווי סתירות: כמו ג'ים מוריסון וגי'מי הנדריקס, היתה ג'ופלין מנהיגה של דור צעירים חדש ועתיר בכמיהות פוליטיות וחברתיות, אך היא עצמה מעולם לא היתה כזו - לא במעשיה, ובטח שלא במוזיקה שלה. היא הפכה לגיבורת תרבות בעל כורחה. נסיבות שהובילו אותה, בלית ברירה, גם אל סופה ממנת יתר של הירואין ב-4 באוקטובר 1970.

 

אם כל הרוקריות

 

מוזיקלית, ללא ספק, היו לה יכולות פנומנליות. היא שינתה את דמות הזמרת הלבנה עד לבלי היכר. "אם כל הרוקריות" יהיה תואר יאה למורשתה ולדמותה. היא הכירה את הבלוז מבפנים, והכירה אותו לעומק ולרוחב. בעזרת קולה התוקפני אימצה ג'ופלין שירים של אמנים אחרים והפכה אותם לשלה. לעתים היא ממש נאבקה בהם, פעמים אחרות היא ממש חנקה אותם למוות, אבל היא מעולם לא השאירה אותם בצורתם הגולמית, וכשהיא היתה טובה, היא היתה נפלאה.

היתה לה להקה טובה ולא מוערכת דיה, "Big Brother & the Holding Company", שלא נחשבה למהוקצעת, אבל ניחנה בדמיון רב ובהמון תעוזה (האזינו, למשל, לגרסה שלהם ל"Summer Time"), וג'ניס היתה במיטבה כשהיתה איתם - משוחררת, רבת עוצמה וממוקדת, בעיקר בהופעות. במובן מסוים, לפחות מבחינת הדימוי, היא היתה הזמרת האמריקנית הלבנה הראשונה שיכולה היתה לאכול את המאזין לארוחת בוקר.

אולם ג'ופלין, כאמור, היתה הרבה יותר מזמרת בלוז. היא היתה מהפכנית תרבותית, אבל כזו שבאה בדלת האחורית, ללא תכנון מוקדם, ואולי אפילו ללא מודעות עצמית ברורה או יכולות להתמודד עם התפקיד שהוטל עליה. היא נולדה ב-1943 בבית שמרני בפורט ארתור שבטקסס. הוריה, לפי נורמות ההתנהגות השמרניות של שנות החמישים, שאפו, לפני הכל, לחנכה להיות עקרת בית ורעיה למופת. אולם ג'ופלין, בעלת בדם חם והרפתקני, פרשה ממסלול הקולג' המסודר והעדיפה לבלות את ימיה בקרב הסצינה הביטניקית של סן פרנסיסקו. היא נמשכה אל עולמם של קרואק וגינסברג, אל הספידים והמריחואנה, ומאוחר יותר אל סמים קשים בהרבה.

לא היתה לה אידיאולוגיה פוליטית מוצקה ולא אג'נדה תרבותית ברורה. היא אהבה בעיקר לשיר. המטאפורה האהובה עליה היתה: שירה היא כמו סקס, וסקס הוא שחרור - מה שהיה, הלכה למעשה, העיקרון הראשון של "תרבות הנגד". ההתנגדות למלחמה הארורה בוויטנאם, המאבק המוסרי למען זכויות האזרח והאמונה בנשגבות אל.אס.די כפתרון לבעיות העולם אמנם הבעירו את המהפכה התרבותית, אך תפקדו רק כחוליית הקישור לחלוצה המרכזית שתיקח את כל הקופה: המהפכה המינית.

 

ריגושים זולים

 

היא אהבה אלכוהול, אבל ייצגה דור שהאמין בכוחם של סמי ההזיה. היא התנסתה באהבה לסבית, אבל הקפידה לשיר על גברים, כאלה שהכאיבו לה ולקחו חתיכות מליבה. בעזרת הפופולריות שלה הפיצה ג'ופלין, בעיקר בזכות דימויה ודרך חייה, את הרעיונות המתירניים המהפכניים של התרבות שייצגה ללב ליבה של היבשת הגדולה. הרעיונות הללו לא היו ממש חדשים ונפוצו בקהילה הבוהמיינית של סן פרנסיסקו ובקהילות אחרות לאורך חמישים השנים האחרונות, אבל ג'ופלין היתה הנציגה של הדור הראשון בהיסטוריה האנושית שגדל בצילה של הטלוויזיה, ועל רקע השינויים הטכנולוגיים של העולם החדש הקנתה ג'ופלין למאוויים האלה עוצמה וחשיפה בקרב מיליוני בני אדם - הרבה יותר מאי פעם. תמונה אחת שלה, איך לא, היתה שווה יותר מכל המאמרים הפמניסטיים של התקופה גם יחד.

עם כל זאת, בתוך תוכה היא היתה אישה מובסת. בשנת 1968, אחרי האלבום המוצלח "ריגושים זולים", היא עזבה את "האח הגדול", ולמרות שהיה לה יותר כשרון מכל הלהקה ביחד, היא התקשתה, אמנותית, להסתדר בלעדיהם. הכוכבות והכסף הגדול העניקו לה את החופש שתמיד רצתה בו, אבל החופש, ללא כל בסיס למערכת חיים יציבה, הוביל לאסון. הקלישאה הידועה שקשורה אליה גורסת כי בהופעותיה היתה עושה אהבה עם 50 אלף איש, אבל הולכת לישון לבד. אולם לא הקהל הוא שהרס אותה, אלא חוסר ביטחונה העצמי. היא התפרקה לגורמים בעיקר נוכח אירועים אישיים ומשפחתיים (נאצה של אמה בדבר הופעה אומללה וחושפנית בטלוויזיה הצליחה לשבור אותה לחתיכות), אם כי המוות של ג'ופלין ב-1970 לא היה רק אישי, אלא גם סימבולי. היא איבדה את חייה יחד עם התרבות שייצגה, שהגיעה אל קיצה בפסטיבל אלטמונט שנערך באותה שנה. התחלואים שאפיינו את חייה של ג'ופלין התבררו גם כחולשות של אותה תרבות מתירנית חדשה, שאותה ייצגה בגאון. כמעט כמו כולם גם היא לא הבינה בדיוק מי נוטל חלק במאבק במערכה הליברלית הגדולה הזו, נגד מי הוא מכוון ולאיזו מטרה בדיוק.