הם חיים במרחק של כמה מאות מטרים אחד מהשני, אחד בצד הישראלי והשנייה בצד הפלסטיני, ושותפים למציאות דומה של ירי הנמשך כבר חודשים ארוכים.
ביום שלאחר כניסת צה"ל לבית ג'אלה מביא ynet מונולוגים קצרים של שני ילדים בני 10, משני עברי המתרס. שמואל בן ה-10 המתגורר ברחוב האנפה מספר שהוא "חושש מהירי אבל כבר התרגלתי", ומרחם על הילדים הנוצרים בבית ג'אלה. חנין בת ה-10 מבית ג'אלה מספרת על החשש להיפצע או למות מירי החיילים והטנקים שהתפרסו ליד ביתה. "הכיבוש גם מפריע ללמוד", היא אומרת.
שמואל דהן, 10, רחוב האנפה, עולה לכתה ה'
אתמול בערב כשהתחילו היריות, בדיוק עמדתי במרפסת וראיתי את אבא שלי חוזר הביתה. איך שהסתכלתי עליו התחילו לירות. הוא רץ ונכנס הביתה, וגם אני.
היו לנו כמה ימי שקט, אז אתמול קצת התרגשתי ופחדתי. ירו כל הלילה, בהתחלה הסתכלתי קצת מהמרפסת, אחר כך הלכתי לישון. התרגלנו, זה כבר שנה ככה. בהתחלה זה היה פחד נוראי, לא הייתי יודע מה לעשות אבל עכשיו אני כבר רגיל. אפילו הכלבה שלי, ניקי כבר התרגלה. בהתחלה היא היתה מתחבאת מתחת למיטות, עכשיו היא יושבת איתי במרפסת, בכלל לא מזיז לה שיורים.
אני כבר נהייתי מומחה לירי, אני יודע לזהות מתי הם יורים ומתי זה ירי שלנו. הנה, עכשיו למשל אין מה לפחד, הם יורים על רחוב השיש. עד לפני עשר דקות הירי היה לכיוון האנפה, אז נזהרתי שלא להיפגע.
אני גם נורא מרחם על הילדים בבית ג'אלה, הילדים הנוצרים הם הכי מסכנים, כי המחבלים יורים מהבתים שלהם וצה"ל יורה עליהם בחזרה מטנקים. אני לא יודע מה יהיה, כנראה שמה שיהיה יהיה. בשבוע הבא יש לימודים ואני עולה לכתה ה' בבית ספר טלי, בגילה א', אז זה לא מפחיד. הירי לא מגיע לשם.
היריות עוד ימשיכו זה בטוח, עד שיכבשו את בית ג'אלה. בינתיים לא קורה כלום. פעולה הם קוראים למה שהם עשו אתמול בלילה. איזה פעולה בדיוק? רק דיבורים, וממשיכים לירות. אבל לי לא אכפת יותר, מה שבטוח זה שפה הבית שלי, ואני לא עובר לשום מקום.
חנין קונקרא, בת 10 מבית ג'אלה
אני גרה במרכז בית ג'אלה, במקום בו עומדים היום טנקים של צה"ל. כשחיילים של צה"ל יורים אני מאוד מפחדת, אני נכנסת מהר לבית שלי כי אני חוששת שאפצע או אמות.
החיילים יורים עלינו, הורסים בתים והורגים אנשים. בגלל זה אני לא אוהבת את הכיבוש בעיר שלי.
הכיבוש גם מפריע לי ללמוד. אני מפחדת ללכת לבית הספר שלי, שנמצא בבית סחור, ואני לא מרגישה בטוחה, ככה גם שאר התלמידים.
זה המצב כאן כבר 10 חודשים, מאז ההתחלה של חילופי האש והירי. לפני זה למדתי היטב, קראתי את כל מה שצריך, אבל עכשיו זה קשה. אני נשארת בבית עם המשפחה שלי, ומפחדת לצאת.