"הבורגנים" - מבריק באפרוריותו

חברי "החמישייה" הם נכס לאומי פוסט-מודרני, למרות דקירות האכזבה

"הבורגנים" היא סדרה לוהטת. מאז ימי "פלורנטין" לא נבנה הייפ כזה בתקשורת סביב תוצר טלוויזיוני. כולם, החל בזקנות סניליות, כלה בעולים חדשים שלא מבינים מילה עברית, יודעים ש"הבורגנים" עולה לאויר. אפילו מסעודה מנתיבות. העיתונים מתכוננים, המבקרים רוטטים, רעיונות חושפניים על תהליך היצירה מכסים כפולות על גבי כפולות במוספי סופשבוע. בקיצור - כל המדינה אוחזת בשלט, בידיים מזיעות מציפייה נרגשת.

 

ציפיות לא אנושיות

 

אני פותחת בדברים אלה לא בגלל ש"הבורגנים" היא סדרה לא טובה. להיפך, ייתכן שהיא אפילו סדרה טובה מאוד, אבל גם סדרה טובה מאוד תתקשה לעמוד בציפיות לא אנושיות שכאלה. הסיבה לכל זה ברורה – מצבן של ההפקות המקוריות של הטלוויזיה הוא כה מעורר רחמים, שכולנו משתוקקים לארבעים וחמש דקות שבועיות, בהן יפסיקו להעליב לנו את האינטילגנציה. ובכל זאת – הייתי מעדיפה לצפות בפרק הראשון עם קצת פחות הכנות וציפיות. אני מאמינה שזה היה חוסך לי את דקירת האכזבה שחשתי והדחקתי בשקדנות.

 

הטריוויאליות של הכאב

 

"הבורגנים" הם תל אביבים בסוף שנות השלושים לחייהם. הם לא סובלים מאבטלה או כל אי נוחות סוציאלית אחרת. הייאוש שלהם הוא ייאוש שקט, סמוי, מסתיר את עצמו מאחורי הנורמליות והשפיות החברתית. הגברים מקומטים קלות ומצמיחים כרסים קטנות של אי נחת. הנישואים, הזוגיות, כמסגרות אומללות ומאמללות, משחקים כאן את התפקידים המרכזיים. כך יוני (רמי הויברגר) המדוכא והמדכא את אשתו דליה (שרית וינר–אלעד המצויינת!), כך ישראל (דוב'לה נבון), עורך דין קטן ונכלולי, שחי עם דיילת כוסית, הצעירה ממנו בעשרים שנה (אילנה ברקוביץ'), וכך גם הגברים הנותרים של "החמישייה". אוויר הדירות הקלסטרופוביות שלהם דחוס בתסכול מיני שהוא רק כיסוי לתסכול האמיתי, הקיומי, שגם הוא בתורו כיסוי לאימת המוות שמתחילה להבליח עם חלוף הנעורים. כולם רוצים לזיין, להצליח, אבל הכל בקטן, ביומיומי, בהסתפקות עכברית במועט, לא מתוך איזו ענווה פילוסופית אלא מחוסר תקווה למשהו יותר טוב. הדיאלוגים שכותב אסף ציפור מבריקים באפרוריותם, בטריוויאליות של הכאב שלהם. השטן הוא בפרטים הקטנים, במילים הסתמיות הנזרקות תוך כדי הצפיה בטלוויזיה, בשיעמום האינסופי שהגיבורים מעוררים זה בזה, בשממון ארוחות הערב המשותפות, באדישותם כלפי מצוקת האחר, בריכוז המעגלי בעצמם.

 

דם בתוך הצלי

 

לשחקני ה"חמישיה" הצטרפו כמה שחקני ובעיקר שחקניות חיזוק, שמציגים נתוני פתיחה מרשימים – אפרת בן צור מתיאטרון "הגשר", תמר מיכאל ואילנה ברקוביץ'. נשאר רק לקוות שתפקידיהן יגדלו ויתפתחו בפרקים שיבואו עלינו לטובה. קרן מור היא קרן מור היא קרן מור, בתפקיד נינה הרווקה, שהגיל, כמו שאומרים, מתחיל לתת בו את אותותיו. היא כל כך בודדה בעולם שכשנופל על ראשה מודם, היא מתעלפת ונשארת במצב כזה סופשבוע שלם בלי שאף אחד ישים לב. דליה, אשתו של יוני, היא כל כך מדוכאת ואומללה אך עדיין משתוקקת לרצות את בעלה ולהציל את הנישואין, עד שהיא מוכנה להקיז את דמה לתוך הצלי המשפחתי, כי זה מה שמשפר את טעמו.

 

להתנתק מחללית האם

 

לנתח את משחקם של חברי ה"חמישיה" זה כמו לנתח את האופי של אמא שלך – משהו שאתה יכול לעשות רק אצל הפסיכולוג וגם זה בספק. הם כבר מזמן הפכו לנכס לאומי פוסט מודרני, זוהרים יותר מדנה אינטרנשיונל, מצחיקים יותר משרה נתניהו, אכזריים יותר מצה"ל בחברון. שי אביבי, מנשה נוי, דוב'לה נבון ורמי הויברגר הם תמצית הגבריות הישראלית המדוכדכת, המיוזעת, התחמנית והחרמנית. הגברים בסדרה מרבים להתוודות אחד בפני השני על זקפות לא רצוניות, סטירות שעפו ושאר עניינים גבריים. אין ספק שזה שינוי מרענן, אחרי מגיפת שיחות הנשים שהציפה את המדיה בשנה האחרונה.

הבעיה העיקרית של הפרק הראשון היא שכולו מרוכז בלהיות אקספוזיציה לסדרה ולדמויות שלה, מה שמונע ממנו להתהוות לכלל סיפור ומשאיר אותו בפורמט של אסופת סקצ'ים מצחיקים הקשורים באופן קונספטואלי ולא על-ידי עלילה מאחדת. יש חשק לומר ליוצרים – די, גדלתם. הגיע זמן להתנתק מחללית האם. תניחו רגע לדחקות והשליכו את עצמכם אל מימיה הגועשים של הדרמה. החמישיה מתה. תחי החמישיה!

 

נשים בודדות על מדרגות נעות

 

איתן צור, הבמאי, מראה לנו בפרק זה שהוא לא רק אופה אלה גם יפה. הוא עוקף באלגנטיות את אחד המכשולים המפחידים ביותר של הדרמה הישראלית לדורותיה – הכיעור. להוציא את "פלורנטין" ועד כמה בודדות, נוטות הדרמות הטלוויזיוניות להיראות כאילו נוצרו בידי שכן מצויד במצלמה ביתי ופנס שרדף אחרי השחקנים על מנת לשלוח קטע ל"פספוסים" של יגאל שילון ובטעות שיגר את יצירת המופת הספונטנית למחלקת הדרמה. צור מצליח לגבש איזו ליריות אורבנית כובשת, במיוחד בסצינות חוץ: נשים בודדות על מדרגות נעות בקניונים, גברים מדובללים עם שקיות סופרמרקט, מכוניות זבל בשעת בוקר מוקדמת. עיר ימתיכונית מסריחה הכמהה אל המערב, לכודה בלבנטיניות שלה, ביומיום שלה, בתשוקה להשתלב בעולם, להיות שייכת אל משפחת הערים הגדולות אי שם בעולם הרחב. אין ספק ש"הבורגנים" מצרפת את צור אל השורה הכל כך קצרצרה של במאי טלוויזיה ראויים לשמם.

והדבר הבולט מכל הוא היות ה"חמישיה", יחד עם הבמאי והתסריטאי, אנסמבל של ממש. מכונה משומנת ומהוקצעת, מערכת של גלגלי שיניים המניעים אחד את השני ויוצרים תנועה סוחפת קדימה, ולא נותר אלא לאחל להם דרך צלחה.