משברים: העימות עם הפלסטינים, מיתון כלכלי, ענפים שונים במשק פגועים קשה ומהווים בסיס להתרחבות האבטלה. הפער בחלוקת ההכנסות הולך ומתרחב, והצמיחה שלילית. ממשלת שרון נכנסה לתפקידה לפני חודשים לא רבים ולזכותה יאמר שהיא 'ירשה' את הרעות החולות מקודמתה. לחובתה יאמר שהמצב לא התגלה לחבריה לאחר כניסתם לתפקידם, אחת לאחת הבעיות היו ידועות לכל שר, כולם פוליטיקאים וותיקים ומשופשפים. איש מהם לא נרתע מלקבל על עצמו את התפקיד שהוצע לו.
מקובל ונכון לתת לממשלה חדשה 'תקופת חסד' על מנת ששריה ילמדו את תפקידם לאשורו, כדי שיוכלו לקבל אחריות מיניסטריאלית אישית להחלטות שהם מקבלים. מקובל גם ששרים אלה יביאו עמם את אנשי אמונם לסייע בידם במילוי תפקידם. אלא שמצב משברי מחייב תגובות מהירות ,וככל שהמשבר עמוק יותר כך גם התגובות המתחייבות מצריכות התייחסות וטיפול מהירים יותר. מה שמחייב השקעת עבודה רבה יותר. כל מפקד זוטר בצהל יודע ומכיר אמת זו. וברור לו שבמצבים כאלה האורות דולקים בלילה, ומתן הפתרונות במצבי חירום מחייב ריכוז מאמץ עילאי, על חשבון נוחיותו וצרכיו האישיים. ככל שעולה הדרג הפיקודי, הציפיות ממנו עולות. מנהיגות חייבת לקיים זיקת גומלין ברורה בין הדוגמההאישית שהיא מקרינה ובין הביצועים של המערכת עליה היא מופקדת.
לדאבוני, המציאות מלמדת שמה שידוע למפקד זוטר בצבא אינו ברור כלל לפוליטיקאים, מקבלי ההחלטות. ערפאת, במעגל הדמים המתמשך שהוא כופה עלינו, מאריך את 'תקופת החסד' של הממשלה, משום שהוא מוריד את הלחץ הציבורי למתן פתרונות בתחומים שאינם קשורים ישירות לביטחון השוטף. בסדר העדיפות שהציבור בישראל הורגל לו ע'י כל הממשלות, נדחקים הדברים החשובים באמת אל 'מתחת לשטיח' הפוליטי הביצועי. כאשר הדבר קורה שנה אחר שנה, ההשפעות המצטברות מלמדות על עיוותים חברתיים מסוכנים וירידה מתמדת באיכות החיים.
זהו סיפור לאומי עצוב, כאשר הדבק המלכד החברתי הוא אויב חיצוני, במקרה זה ערפאת, מגיש לממשלת ישראל על 'מגש הדמים', את היכולת לחמוק מהתמודדות אמיתית ורצינית עם בעיות הפנים הכאובות. עד כמה שהדבר יראה מוזר לרבים כאן, ככל שנמקד את עיקר האנרגיה הלאומית שלנו בסוגיות השייכות לאיכות החיים שלנו כאן, בתוכנו, כך יעשה הטרור כלי פוליטי בלתי רלוונטי, כנשק נגדנו. מטרתו הראשונית והדומיננטית של טרור היא לשבש את מהלך החיים הסדירים, ולהעתיק את תשומת הלב הלאומית אל סדר-יום פוליטי הרצוי לו.
ניהול נכון של מאבק בטרור במצב משברי, מחייב למקם אותו בפרופורציה הראויה של כלל החיים בארץ. עד כמה שהדבר מכאיב, הוא חייב להיאמר ולהיעשות ע'י מנהיגות ראויה: עדיין מחיר הדמים בכבישי ישראל כפול ממחיר הטרור במניין ההרוגים ופי עשרה במניין הפצועים והנכים וכל כולו מעשה ידינו. עדיין, מניין הנפטרים ממחלות הקשורות בזיהום הסביבה מדי שנה, גדול על פי האומדן לפחות פי שמונה ממניין הרוגי האינתיפאדה וגם זיהום זה כולו מעשה ידינו. נזקי העוני, הפשע והאלימות, גדולים עשרות מונים מנזקי העימות עם הפלסטינים וגם הם פועל יוצא של העיוותים החברתיים-כלכליים מעשי ידינו. לכן, רצוי היה שמקבלי ההחלטות במדינה זו יתנו לנו את התחושה שלפחות הם יודעים לשמור על פרופורציה נכונה והם גם יודעים לעשות נכונה, כל איש בתחומו. אין לי ספק שיתגלה אז שלחברה זו יש כושר עמידה אדיר, והטרור יעלם מעצמו, במסגרת ההידברות בינינו ובין הפלשתינאים.