ריאליזם? מילה גסה

"את מטורפת, אתה חתיך" הוא סרט מצוין, שיכול היה לייצר גם אמירה חברתית בעלת ערך

מכל הדברים שהוליווד חוששת מפניהם, הדרמה הריאליסטית - זו המתארת בלי כחל ושרק את קשיי החיים של אנשים אמיתיים - היא עדיין הטאבו החריף מכולם. קולנוע נתפס מאז ומתמיד כמדיום בידורי, שנועד להסיח את דעתו של הצופה. מחוץ להוליווד קמו במאים שיצרו דרמות ריאליסטיות בעלות ערך רב; קן לואץ' הבריטי הוא כמובן נושא הדגל, סטיבן פרירס ("מכבסה יפהפיה שלי"), גם הוא בריטי, ידע תמיד לשלב מוטיב ריאליסטי חזק בסרטיו. פה ושם צצים גם בארה"ב במאים צעירים כמו דארן ארונופסקי, עם "רקוויאם לחלום", או סטיבן סודרברג עם "טראפיק", אבל הדוגמאות הללו נדירות. הוליווד, מטבעה, מעדיפה לתפוס מרחק מהמציאות, ואם אפשר - להתעלם ממנה לגמרי. תנו להם לעשות שוברי קופות קיציים על חלליות מתפוצצות בגלקסיות רחוקות, מעשיות על דינוזאורים משתוללים או כוכב המאוכלס בקופים - והם פורחים. אם ראיתם פעם בסרט הוליוודי אם חד-הורית, המועסקת בשכר רעב אצל עו"ד, זה קרה ב"ארין ברוקוביץ'" המופרך. ואם נעשה פעם ניסיון לתאר את חיי הפרבר האמריקאי מהצד החולה שלהם, זה קרה ב"אמריקן ביוטי", שכולו היה חנופה ואשרור של תקינות החיים באותו פרבר.

על התפר הזה, שבין בידור נטו לתיאור נוקב של החיים בשני קצוות חברתיים שונים של לוס אנג'לס, "את מטורפת, אתה חתיך" קם, אבל למרבה הצער, גם נופל. למרבה ההפתעה, דווקא סרטי נעורים אינם נרתעים מעיסוק בסדר היום האמיתי של הקהל שלהם; אהבות ראשונות, סמים, קשיי תקשורת עם הורים במשפחות מתפרקות. ואכן, הסרט נראה במבט ראשון כסרט רומנטי בעיקרו, המתאר את קשיי ההתחברות של שני תלמידי תיכון, ניקול אוקלי (קריסטן דנסט), בתו המופרעת של חבר קונגרס, וקרלוס נונז (ג'יי הרננדז), תלמיד מצטיין ממוצא היספני, השואף להיות טייס בצי האמריקאי. בהמשך מסתבר כי ניקול סבלה מטראומה חמורה בילדותה. אביה התחתן בשנית והיא ואמה החורגת מתעבות זו את זו במרץ. קרלוס, לעומתה, גדל במשפחה אוהבת, התומכת במאמציו להיחלץ מהרקע שממנו הוא בא. השניים נפגשים, מתאהבים, שוכבים - אבל אז קרלוס מגלה שהחיבור עם ניקול הרסני עבורו; היא, שעתידה מובטח, יכולה להרשות לעצמה לזלזל בלימודים, לשתות בלי סוף ולנדוד ממסיבה למסיבה. עד כדי כך מגיעים הדברים שאביה של ניקול, איש הקונגרס, מציע לקרלוס להיפרד ממנה, אם עתידו חשוב לו.

שני גילויים מביא איתו הסרט: ראשית, הבמאי ג'ון סטוקוול, שזה סרטו הראשון, מפגין כאן שליטה מצוינת ובגרות רבה, כשהוא נמנע מרגשנות יתרה ומציג את אהבתם של שני הצעירים על כל קסמיה, רעננותה וקשייה. שנית, קירסטן דנסט, שהתבלטה כבר ב"חמש ילדות יפות" של סופיה קופולה ואחר כך ב"מעודדת צמודה", מתגלית כאן כשחקנית בעלת שיעור קומה ממשי, ומבטאת ברגישות רבה את הסבל העצום של נערה שהתפרקות משפחתה פגעה בנפשה פגיעה אנושה. החיסרון הקשה היחיד של הסרט נמצא בסופו; כצופים, אנו מכירים את המציאות באופן אישי ויודעים היטב ששום דבר לא מסתדר אף פעם לשביעות רצון כל הצדדים. מישהו תמיד צריך לוותר על משהו, או להפסיד משהו. במקום אחר זה אולי לא היה מפריע כל כך, אבל אחרי סרט שלם שתיאר באומץ וביושר את קשייהם של גיבוריו, סוף מושלם - מסוכר, כמעט ישועי - כזה שבו כולם נופלים על צווארי כולם, סולחים זה לזה ומעקשים אדירים נמחקים כלא היו - פשוט לא מתקבל על הדעת, והוא פוגם באמינותו ובבגרותו של הסרט כולו. נראה לי שהקהל יכול היה להתמודד עם סוף קצת יותר מורכב ו"מציאותי". כנראה שהוליווד היא זו שעדיין לא בשלה לכך.

 

"את מטורפת, אתה חתיך". בימוי: ג'ון סטוקוול. תסריט: פיל היי, מאט מנפרדי. שחקנים: קריסטן דנסט, ג'יי הרננדז, ברוס דיווידסון, לוסינדה ג'ני