מהות ההפרדה

הבעיה אינה רק איך לעשות שלום עם הפלסטינים אלא איך לעשות הפרדה אמיתית בין העמים

עמוס עוז פרסם מאמר מבריק שבו הוא מנתח את תהליך השלום המקרטע. הפתרון שלו, אינו מחדש דבר: הכרה תמורת הכרה, ריבונות תמורת ריבונות, מכאן עד כאן ארצנו, מכאן עד כאן ארצכם. כמו ההפרדה אותה תובע ראש הממשלה: "אנחנו פה והם שם".

אני רוצה לשאול שאלה אחת קטנה בעקבות הדברים האלה: נניח שיסוכם על כל מה שהוא אומר, ואכן ייחתם הסכם כזה, מה תהא התמונה?

תהיה מדינה פלסטינית ריבונית שלא יהיה בה אפילו אזרח אחד יהודי-ישראלי, ותהיה מדינה ישראלית, זמנית, שבה חיים כבר היום מליון ושלוש מאות אלף פלסטינים. על-פי הריבוי הטבעי והעליה הצפויה לישראל, יהוו הפלסטינים - בתוך דור אחד - לשון מאזניים בכנסת ישראל, והם יקבעו את סדר היום הציבורי. בתוך שני דורות, יהוו הפלסטינים רוב שולט במדינת ישראל. ואז, למען הסדר הטוב וכדי למנוע בזבוז, יחליטו בקלות בהצבעה חוקית לאחד את שתי המדינות – ממטולה עד עקבה ואילת, ומן הירדן עד הים התיכון - שמה יהיה כמובן מדינת פלסטין. משמע, אין מחשבה תחילה בכל הנוגע לסוף המעשה. וסוף זה הוא כמובן קץ הציונות.

איך עושים בכל זאת הפרדה, בינינו לבין העם הפלסטיני כולו - ב ה ס כ מ ה, בלי טרנספר, בלי חילופי שטחים, בלי לפגוע באזרחי ישראל הערביים, תוך מתן ביטוי לאומי, בכבוד הדדי ומבלי שידבק רבב של נימה גזענית? כדי לענות על כך, צריך קודם כל לעשות הבחנה בין תהליך השלום עצמו לבין תהליך ההפרדה. תהליך השלום הוא עובדה בלתי הפיכה, אין מנוס ממנו, והוויתורים אותם מציע אהוד ברק הם מרחיקי ראות. תהליך ההפרדה, על אף היותו חלק בלתי נפרד מתהליך השלום, הוא אחד מאבני הנגף אותן מציב ערפאת. ה"ראיס" ערפאת אינו אינו מעוניין, בלשון המעטה, בפלסטינים מתחומי הקו הירוק. הם לא רק טעמו טעמה של דמוקרטיה, הם זללו אותה בכל פה. הם עוד יכפו עליו דמוקרטיה. הם משכילים, יש להם נסיון פרלמנטרי, הם יתבעו חופש הבעת דיעה, זכויות לכבוד, לפרטיות, לקניין, לעיסוק, מעמד שווה לנשים, החירות להתאגד, להפגין ועוד ועוד. מה הוא צריך את כאב הראש הזה?

כדי לסיים את הסכסוך בן מאה השנים, יכלול הסכם השלום בסעיפו הראשון התחייבות מפורשת כי בזה תמו כל תביעותיהם הלאומיות של כל העם הפלסטיני בכל אתר ואתר, כולל ערביי ישראל. מיום הקמת מדינת פלסטין, משתנות הנסיבות. יש לערביי ישראל מדינה לה ייחלו כל השנים, אתה יוכלו להזדהות, לערוג עליה ואף להתגורר בה אם יבחרו בכך. תינתן להם זכות להשתתף בכל מוסדותיה הלאומיים, התרבותיים, הכלכליים והחברתיים. כל זאת, מבלי שאיש יכריח אותם לגור בה בפועל. זאת ועוד, מעמדו האזרחי של כל אזרח ישראל ערבי, על אף זיקתו לעם הפלסטיני, לא ישתנה בניגוד לרצונו. כל הזכויות שעמדו לו במדינת ישראל עד היום, כולל הזכות לבחור ולהיבחר לכנסת ולממשלת ישראל, יעמדו לו עד קץ אריכות ימיו ושנותיו בבריאות ובאושר.

אך מכאן ואילך, לאור הנסיבות החדשות שנוצרו עם הקמת מדינת פלסטין, ספר הבוחרים של מדינת ישראל ייסגר בפני הנוער הפלסטיני. הם יהיו זכאים כתושבי מדינת ישראל לכל הזכויות, פרט לזכות לבחור ולהיבחר לכנסת ישראל ולממשלת ישראל. מעתה יהיו לאזרחים פלסטינים גאים עם הגדרה עצמית, זהות לאומית, שפה, דגל, המנון ואפילו מגילת עצמאות, וגם לתושבים נאמנים הגרים בכבוד והדר בישראל. לא אזרחים – תושבים. יש כאלה בכל העולם. הדבר לא התאפשר כל עוד לא קמה מדינת פלסטין, מיום הקמתה היא זקוקה לאזרחים רבים וטובים.

שתי מדינות, שני עמים, שתי ממשלות. אי הסכמה של העם הפלסטיני לכלול אפשרות זו בהסכם, יוכיח בעליל כי פניהם אינם לשלום אמת, וכי שאיפתו של העם הפלסטיני להגדרת הזכויות הלגיטימיות שלו, כרוכה בשלילת זכויות ההגדרה הלגיטימיות של העם היהודי. זהו הפתרון ההגיוני היחיד לחידה הקרויה – "אנחנו פה והם שם".

 

דודו אלהרר, אמן