זה אודיסיאה זה?

מיחזור מוזיקלי והיעדר כל עניין מצא ארי קטורזה בחדש של ג'אמירוקוואי

שמונה שנים עברו מאז אלבום הבכורה של ג'אמירוקוואי "Emergency on Planet Earth", ונדמה שאמנותית הלהקה הגיעה למבוי סתום. היתוך הפאנקי-אסיד ג'אז יחד עם מניפסטים להצלת כדור הארץ - שאפיין יצירתם של ג'יי קיי וחבריו בתחילת שנות ה-90, נעול היום מאחורי סורגים אנאכרוניסטיים. אלבומם החדש, “A Funk Odyssey”, אינו רק האלבום הכי פחות מוצלח שלהם, אלא אלבום חלש בכל מובן.

שמו של האלבום החדש מרמז על ניסיון חברי הלהקה ללכת בעקבות השורשים המוזיקליים שלהם, שאפשר לסכמם במילה "פאנק" (Funk) ושעשו אותם למה שעשו. רק חבל שהאודיסאה בעקבות הביט מתגלמת במסע אל העבר המוכר, הלעוס והחדגוני. ג'מירוקוואיי עדיין מנגנים נהדר, ואולי אפילו יותר מנהדר; מדהים, אם תרצו. הם שולטים בכל רזי הז'אנר. אין ספק. אבל באלבום החדש, שלמעשה ממשיך את מגמת ההידרדרות שהחלה עם קודמו, "Synkronized", הם נשמעים כמו חיקוי חיוור של עצמם.

השילוב המעניין בין עוולות הקפיטליזם לבין רחבות הריקודים, שאפיין את שיריהם הטובים ביותר, כמעט ונעלם. ולא רק שחסרים לחנים חזקים (כמו זה של ”Virtual Insanity", למשל), אלא שהמשקל המוזיקלי נפגם. השפה המוזיקלית שלהם כאילו נשארה בימי הסבנטיז ומתובלת בקצת דגשים אלקטרוניים של ימינו, במקום שהאלבום ישמע כמו יצירה פורצת דרך של המילניום החדש עם קצת תבלינים מסורתיים שיספקו רטרוספקטיבה עמוקה יותר. הם חונקים את מקצב הדיסקו 4/4, בזמן ששלל מקצבי דראם-אנד-בייס מאתגרים עומדים לרשותם. מה עוד שמוזיקלית, אין להם כל בעיה; נדמה לי כי שנים שלא היתה להקה מבצעת עם יכולות כל כך נדירות, שהסתפקה בכל כך מעט.

 

תסמונת סטיבי הישנה

 

בעיה גדולה יותר היא הדמיון המופרז בין שירתו של ג'יי קיי לבין זו של סטיבי וונדר - לא תסמונת חדשה, אבל באלבום הנוכחי עולה באמת על העצבים. מילא, כשהשירים היו טובים אפשר היה לסלוח לו, אבל נדמה שג'יי קיי היה לרובוט שתוכנת על שטיק אחד בודד, מבין מירב הגוונים והיכולות של וונדר, ולפיכך, נדמה שהוא נטול השראה אמיתית כמעט בכל השירים. כמחווה לוונדר, או לא, הוא צירף שני שירי בוסה נובה, שאפשר לסכמם במילת התואר: מביכים. מעניין גם שרוב השירים מאבדים מכוחם לאחר דקה וחצי, מה שמעיד על היעדר פוקוס ועל ניסיון ללכת על אותן נוסחאות שעבדו אלבומים הקודמים. אז אם נצרף את המחזור הרעיוני, המבוכה הווקאלית, והיעדר כל עניין מילולי, אידיאולוגי, או אחר, לא קשה לאבחן את "Funk Odyssey" כאלבום כושל.

קשה להצביע על שיר אחד ממש דגול. "Feel So Good" מנסה לאתגר בלחן יחסית מקורי ובגרוב טוב, אבל לא מגיע לשיא הנדרש. "Little L", הלהיט שמשודר בתדירות גבוהה ב-MTV, הוא גם השיר הטוב באלבום, ויש לי איזושהי סימפטיה אליו למרות שהוא חנוק בריחות של רטרו דיסקואידי על כל סוגיו וגווניו. הוא ניחן במקצב פאנק-דיסקו 4/4 עם תוף בס צמוד סנר (כמו כמעט כל שירי האלבום). יש לו ליין גיטרה בס טוב ומרבד קלידים למטה; גיטרות קטומות באמצע, וגיטרות פאנקי קטלניות ומחיאות כפיים סקסיות למעלה. ויש לו את ההברקה המילולית הנחוצה: "למה זה צריך להיות ככה/ אני לא יכול להגיד/ את עושה שאני אוהב אותך, אוהב אותך, מתוקה, עם L קטנה".

וזה המקסימום שהאלבום מגיע אליו. מרצועה שלוש ואילך חוזרים ג'אמירקוואי על כל המאפיינים של אלבומם הקודם, רק עם הרבה פחות דמיון ועניין: פה גרוב עם דיסטורשן, שם קישוט אלקטרוני נחמד, לא יותר. האלבום הבא, איך אומר זאת בעדינות, חייב להיות שונה לגמרי.