האקשן של מחוז קוויבק

צלילה עם כלבי ים, צפייה בלווייתנים, שיט קיאקים בים הפתוח, ציד ביערות ודיג באגמים. האטרקציות שמציע חצי האי גאספה בקנדה

הערים הגדולות של מחוז קוויבק בקנדה, מונטריאול וקוויבק-סיטי, מוכרות פחות או יותר לתייר הישראלי שביקר יותר מפעם בצפון אמריקה. שתי הערים, שנראות כאילו הועתקו היישר מצרפת, נחשבות אתרי תיירות מרהיבים, אבל המחוז כולו צופן גם אוצרות טבע מדהימים ששווים ביקור בפני עצמו.

וזה בדיוק מה שעשינו הקיץ: שכרנו רכב והתחלנו לנסוע צפונה ומזרחה, לאורך גדות נהר סנט-לורנס, נהר ענקי ויפהפה שנשפך לאוקיינוס האטלנטי. באזורו הצפוני, הנהר מהווה קו הפרדה בין החלק הדרום-מערבי העשיר והמיושב של קוויבק לבין האזור הארקטי של המחוז, שכמעט אינו מיושב ואליו אפשר להגיע רק במטוסים.

קוויבק הוא המחוז הגדול ביותר בקנדה, ורוב רובו אזורים ארקטיים עצומים, שבהם חיים אלפים בודדים של אינדיאנים ואינואיטים (הידועים גם בכינוי אסקימו, שהיא מלה אינדיאנית שפירושה אוכלי בשר חי). באזור הדרום-מערבי של החבל, בו יש ארבע עונות שנה מוגדרות היטב, מתרכזות הערים הגדולות, העיירות ורוב תושבי המחוז, שהם דוברי צרפתית.

נהר סנט-לורנס, שמתפתל בין הרים ירוקים, גבעות ואגמים, משובץ לכל אורכו בעיירות דייגים קטנות, בהן כל דייג לשעבר הוא גם בעל מוטל כיום. הגאות והשפל חזקים מאוד. בשעת השפל כל הסלעים שמתחת למים צצים החוצה, ועל רקע המים הכסופים, המחזה נראה כמו תמונה של פני הירח. בנהר עצמו לא ממש כדאי להתרחץ: למרות הקיץ החם, טמפרטורת המים בנהר קרובה לאפס מעלות באופן קבוע, בגלל זרמים ארקטיים שמגיעים מהקוטב הצפוני. למרות זאת, האזור הוא מוקד משיכה לתיירים לאורך כל השנה: בקיץ הטבע המרהיב והנהר, ובחורף הופכות כל הגבעות הירוקות למסלולי סקי.

 

הפיורד הדרומי בעולם

 

כ-200 ק"מ מקוויבק-סיטי, לאורך הגדה הצפונית של הנהר, נמצא הפיורד הדרומי ביותר בעולם, פיורד סאגאנה, המתאפיין בגדות תלולות ומיוערות ומוקף שמורה ענקית. את הפיורד ניתן לתור הן מהיבשה, מנקודות נבחרות בשמורה המקושרות אליו במסלולי הליכה מרהיבים, והן מהנהר עצמו, על-ידי הפלגה מהעיירה טאדוסק בספינות תיור המתקרבות למצוקי הפיורד המרשימים.

במסלול הנסיעה לאורך הנהר יש נקודות תצפית לאיים מסולעים ולצוקים שיצר הטבע בתוך הנהר. אל חלקם אפשר לגשת ברגל, אבל לאחת מנקודות השיא של הטיול הגענו כשהחלטנו לקחת הפלגה לצפייה בלווייתנים. טמפרטורת המים הנמוכה כל-כך דווקא מושכת לשם את הלווייתנים, שעבורם מהווה הזרם הקר מסעדה של ממש, בה מוגשים יצורים ימיים קטנים ומזינים. באזור הצפון-מערבי של הנהר יש לא מעט תחנות שמציעות הפלגה לצפייה בלווייתנים.

בחרנו בסירה הקטנה ביותר שיכולנו, סירת זודיאק קטנה מגומי, כדי להיות קרובים כמה שיותר לטבע. הצוות מחלק חליפות תרמיות מלאות, ובצדק. מדובר בשעה הפלגה לכל כיוון, ולמרות שמזג האוויר נעים, על פני המים קר. הפלגנו לדרך. הנהר היה חלק, ולאורך הדרך ראינו מרחוק להקות-להקות של לווייתנים עולות מהמים. התאכזבנו מאוד כשמשיט הסירה לא התעכב לידם, אבל הוא ידע היטב מה הוא עושה. כשהגענו לנקודה בה המים סערו, החלו לעלות מהמים להקות של עשרות לווייתנים. מלפנינו, מאחורינו, קרובים מאוד אלינו. היו שם כמעט כל הסוגים: בלוגות לבנות, לווייתני מינקי, לווייתני ענק אפורים, לווייתני זרע. אפשר היה לזהות את מיקומם לפי סילוני הרסס שהם פלטו ולפי השריקה האדירה שהם משמיעים כשהם יוצאים מהמים, ממש מטרים ספורים מאיתנו.

עמדנו שם בפה פעור כמעט שעה, בהלם מוחלט, צופים בגב האפור הענק דמוי הצוללת, בנחיריים שנפערו עם כל עלייה אל פני המים, בזנב הענקי שנחבט מדי פעם במים וגימד את סירתנו כאילו היתה צעצוע. העובדה שהיו שם עוד הרבה סירות, גדולות יותר, של תיירים תצפיתנים, לא הזיזה ללווייתנים, שנעו סביבנו באדישות מוחלטת. זו היתה חווייה מדהימה. בדרך חזרה ירד גשם והמים סערו, מה שגרם לנו להודות שוב למי שהחליט להעניק לנו חליפות תרמיות.

 

מישהו טועם מהסנפירים שלי

 

באזור זה בערך מתחיל חצי האי גאספה, לשון ענקית של אדמה וצוקים שיוצאת אל האוקיינוס האטלנטי, ונתחמת מצפון בנהר סנט-לורנס ומדרום במפרץ גאספה. האזור כולו נחשב לאחד מפניני הטבע היפות ביותר של קנדה. בקצה חצי האי, על חודו של הצוק שיוצא ממימי האוקיינוס האטלנטי, שאליו הגענו לאחר חצי יום נוסף של נהיגה, שוכן פארק הטבע הענקי פוריון. המראה מכל הכיוונים מדהים: ים כחול, צוק חום ענק עולה ממנו בצורות שונות, וכל הצוק מכוסה יערות ירוקים ושדות פרחים בכל צבעי הקשת.

בפארק פוריון, שצריך כמה וכמה ימים כדי לכסות את כולו, יש אפשרויות מגוונות מאוד עבור חובבי הטבע: מסלולי הליכה ביערות הגולשים אל הים ועולים אל קצה הצוק והמגדלור שעל ראשו, רכיבה על סוסים, מסלולי אופני הרים (ניתן לשכור במקום), שיט בקיאקים מסביב לצוק, קמפינג ביערות, הפלגות וצלילות.

אנחנו, בוגרים גאים של צלילות רבות בים סוף, בחרנו כמובן לצלול באוקיינוס הכחול והמפתה. איזו תמימות... בעלת מועדון הצלילה, רוקסן ל'אמורוז, ג'דה שצוללת באופן קבוע מתחת לקרח בימי החורף, הלבישה אותנו חליפות צלילה עבות, שמסוגן אף פעם לא לובשים בסיני. היא הסבירה לנו שהמים קרים, אבל שום דבר לא הכין אותנו לקור הנורא של המים. הטמפרטורה שלהם נעה בין 4 ל-16 מעלות, והפה - החלק היחיד בגוף שחשוף למים - קפא לנו תוך דקה בערך.

אבל היה צ'ופר שבשבילו היינו מוכנים לייסורים האלה, והוא העובדה שעמדנו לצלול עם כלבי-ים. רוקסן לקחה אותנו בסירת הצוללים שלה אל מול הצוקים והדריכה אותנו לצלול בקו שבין החול לסלעים בעומק של עד שבעה מטרים, כדי לא להפחיד את כלבי הים. שיחקנו לנו עם סרטני הענק שהילכו להם על החול, ואז התחלתי להרגיש משיכות קטנות בסנפירים. הסתובבתי וראיתי כלב ים ענקי, בערך בגודל שלי, משחק לי בסנפירים. הרעיון הוא להיות רגועים ואדישים, להתהפך על הגב, ואז הם באים לשחק איתך. ואכן, כמעט כל חברי הלהקה באו וניסו לטעום מהסנפירים שלי. כמו גורי כלבים הם באים, מקנטרים אותך ובורחים במשובה. ככה זה המשיך כ-20 דקות, אבל למרות שאפשר להישאר שם כשעה, הרגשתי שהקור הוא מעבר לקצה היכולת שלי, ויצאתי מהמים. חווייה ששווה כל רגע.

לצלילה השניה, באזור של שושני-ים, ירדתי לרבע שעה בלבד. הראות היתה גרועה, המים היו עוד יותר קרים, ובנוסף החלו רוחות, כך שהעדפתי לחזור לסירה ולשמוע את סיפורי הגבורה של רוקסן על צלילותיה מתחת לקרח.

 

מאות אלפי ציפורי ענק

 

התחנה הבאה היתה העיירה פרסה, כ-70 ק"מ דרומית לפארק פוריון, שם נמצאים שני אתרי טבע מרהיבים: הסלע פרסה (שמשמעותו בצרפתית: מנוקב), סלע ענק העולה מן הים ובאמצעו ניקבה גדולה, וגם האי בונאוונטור, שמורת הציפורים. זהו אי שעליו מקננות מאות אלפי ציפורי ענק, חלק באופן קבוע, חלק נודדות.

מדי יום בין תשע בבוקר לחמש אחר הצהריים יוצאות מדי חצי שעה ספינות לסלע הפרסה ולאי הציפורים. הסירה מקיפה את הסלע הענק, מקיפה את האי שעל מצוקיו ניתן לראות את המוני הציפורים הלבנות והיפהפיות, ואת להקות כלבי הים השורצות במים. קשה למצוא מלים לתאר את יופיו של המקום. הסירה עוגנת באי, שהוא למעשה שמורת טבע גדלה, בה ניתן לטייל במסלולים רגליים בני שלוש שעות ויותר ולהגיע אל מושבות הציפורים הגדולות תוך הליכה בשדות פרחים או ביערות קסומים ומוצלים.

אפשר גם למצוא שבילים היורדים בין הצוקים אל חוף הים, ושם לצפות בציפורים ובכלבי הים. בקיצור: אי קסום וחלומי, שנראה כאילו נלקח מהאגדות.

אנחנו רצינו לבקר גם את התושבים המקוריים של המקום, האינדיאנים משבט המיק-מאק, הנחשבים ליורדי ים, ציידים ודייגים מנוסים. לשמחתנו, התברר שהם לא עסוקים בפעילות ראווה תיירותית, אלא בהסברה נטולת יומרות אודות חייהם בעבר ובהווה לקהל הרחב. מרכז ההסברה שלהם כלל מוזיאון קטן, בית מלאכה, ואזור בו מוצגים חיי האינדיאנים. ראינו בקתות ויגואם מכוסות קליפות עצים, סככת ציידים, מלכודות לחיות שונות, ואפילו סאונה אינדיאנית, שהיא ביקתה מכוסה עורות כלבי ים בה הותזו מים קרים על אבני מדורה כדי לספק לאינדיאנים היגיינה יסודית. כרגיל, התברר שהגברים עוסקים בציד והנשים בכל השאר. אין חדש תחת השמש, גם לא בגאספה. אין צורך להזמין מקום מראש

 

הנחיות ועצות למטיילים באזור

 

התקופה הטובה ביותר לטייל באזור היא בין סוף מאי לסוף אוקטובר. אפשר לבוא בחורף, אבל אז כמובן המקום הופך לאטרקציית ספורט-חורף.

חצי האי גאספה הוא אזור ענק, שבו ניתן לנהוג ולטייל במשך ימים רבים. הוא נמצא במרחק יום נסיעה ברכב ממונטריאול, כך שאפשר להגיע אליו בנוחות ברכב שכור.

אין צורך להזמין מלונות או מוטלים מראש. האזור מלא מלונות, אתרי קמפינג ומוטלים, ותמיד אפשר למצוא מקום במחיר סביר.

האוכל המקומי מבוסס כמובן על הרבה דגה ומאכלי ים נפלאים וטריים, שנשלים היישר מהנהר והים, וכדאי מאוד לנסות אותם. אל תשכחו שאתם נמצאים במחוז עם מסורת צרפתית גאה, ולכן האוכל הרבה יותר טעים מאשר באזורים אחרים בקנדה.

 

פרטים נוספים על אזור הגאספה ניתן להשיג באתרי האינטרנט (ראו בטור מימין).