על רקע מצבנו האבסורדי, קל לראות איך פרס ושרון נהיו אחים להיפוך אשליותיהם. הם מנהיגים בדרך מנוגדת למה שאיפיין כל אחד ואחד מהם. פרס הוא החידתי במשוואה. נעוריו, כמי שבנה, למשל, את הכור בדימונה, היו מעשה גדול. אחרי כן נראה לעיתים כעבד של עצמו כי היה בו ראש ממשלה תמידי. עתה הוא נתון במאבק הקשה בחייו, ושום פרס פוליטי אינו מצפה לו. פרס רואה עצמו כתלמידו של בן-גוריון, והוא ושרון ביחד הם בן-גוריון: מבינים שחלום השלום או חלום מלחמת-הנצח אינם אפשריים.
פרס ושרון נהיו אחים בעל כורחם, ונחוצים זה לזה. בניגוד לממשלות מאז אוסלו, תחת ממשלתם לא הוקמה אף התנחלות. הם מתנועעים בתחבולות בין עשייה צודקת לבין הפעלת כוח והופכים מצב נואש לניצחון.
אדריכל מלחמת לבנון מבין, שאין קמים בבוקר והנה אין ערבים, והאיש של אוסלו מבין שאחרי קמפ-דיוויד לא האדמה היא המכשול אלא שאי-אפשר לגשר בין חוק השבות העושה יהודים לישראלים לבין זכות השיבה שהפכה את הערבים לפלסטינים. חוק השבות וזכות השיבה הם לב המאבק, ושום מנהיג ערבי או ישראלי אינו יכול לוותר עליהם. הם אינם מוסריים מבחינה אוניברסלית, אך בלעדיהם אין מדינת יהודים ציונית ואין פלסטין, ממנה גורשו או אותה עזבו הפלסטינים ב-48'. פרס פועל נגד מה שרצה להאמין בו באותה התלהבות נעורים נצחית של חכם שיצרו הרע לו, ובאמצעות התחברותו לשרון הוא מנסה להביא להסדר-ביניים שיהיה תחליף לחלום השלום.
בין איפוק לבין פגיעה משמיעים בני הזוג המוזר קולות של תרעומת זה על זה כדי להתגבר איש איש על חלומו הוא. פרס הוא האיפוק ששרון רוצה שיאופק ושרון הוא האיפוק של פרס, שפרס רוצה. הם יכולים לעשות זאת רק כשהם חותרים יחד לעבר מתווה קלינטון בלוויית פינוי ההתנחלויות הפוליטיות עם כוח בינלאומי שיכפה על הערבים את מה שהישראלים כבר קיבלו. למתנחליו יגיד שרון שזה פרס, ופרס יגיד למעריציו שזה מה שנשאר מאוסלו.
בן-גוריון רצה את הגדה אך לא כבש אותה. רצה "מלכות ישראל השלישית", וויתר. הוא לימד את הצמד כמה כוח יש גם בחולשה. פרס שטעה לא מעט, גם נגד עצמו, מוכיח מה שמוכיח שרון: גיל אולי אינו שמחה גדולה אך יש לו יתרונות. כוחו של שרון בעל הראייה הטרגית וכוחו של פרס האופטימי נפלו יחד לבור העמוק של הייאוש, ובאמצעות גדולתו המחודשת נותן פרס לשרון להיות המנצח. פרס מעניק לשרון כוח. שרון מעניק לפרס אמון ששנים לא זכה לשכמותו. הם נוהגים כשווים ואינם חוששים זה מזה.
שני העמים הדפוקים שחיים פה עסקו שנים בהמטת אי-צדק הכרחי זה על זה. ישראל בלי מדינה יהודית אינה בת-קיום, ופלסטין בלי יפו אינה פלסטין. אבל מנואשותם של האחים שרון ופרס יכול לבוא פתרון נוסח קלינטון שיביא הפוגה ולא שלום, ויאפשר לקבור את המתים בלי לכרות מיד, בסמוך, קברים חדשים.