פולין קייל ואומנות ביקורת הקולנוע

היא התייחסה באותה התלהבות או ביקורתיות לסרטים "חשובים" ולסרטי "טרש", העזה לקטול פרות קדושות, כתבה על מה שהרגישה ולא על זוויות צילום ותאורה וטענה בלהט שביקורת קולנוע היא אומנות ולא מדע. מבקר הקולנוע דני ורט נפרד ממבקרת הקולנוע פולין קייל שהלכה לעולמה השבוע

פולין קייל, שמתה ביום שני השבוע בגיל 82, הייתה הכוהנת הגדולה של ביקורת הקולנוע האמריקאי, שצופי קולנוע ויוצרים כאחד ציפו לחוות הדעת הפסקניות שלה. התנגדותה ללחצים שהפעילו עליה עורכיה ואנשי תעשיית הקולנוע, שיפוטה הערכי האינטואיטיבי וסגנון הכתיבה המבריק שלה תרמו רבות למיתוס של מבקר הקולנוע כדמות בעלת עוצמה המשפיעה על הצלחותיהם הקופתיות של סרטים.

קייל הייתה שייכת לדור הולך ונעלם של מבקרי קולנוע שהתייחסו בכובד ראש למדיום שבו הם עסקו אך צידדה ביצירות קולנוע עממיות ובידוריות. העובדה שהיא הפכה את הביקורת האליטיסטית לז'אנר פופולרי, תרמה לקלות הדעת הבלתי נסבלת של ביקורת הקולנוע העכשווית. היא נודעה בקטילותיה הארסיות - על קווין קוסטנר, כוכב ובמאי "רוקד עם זאבים", אמרה שיש לו נוצות בשיער וגם נוצות בראש - אבל היא הייתה יכולה להיות נדיבה מאד כלפי סרטים ויוצרים שאותם העריכה, כמו "רחובות זועמים" של מרטין סקורסזה, "מלתעות" של סטיבן שפילברג או "הסנדק" של פרנסיס פורד קופולה.

 

העזה לגעת בפרות קדושות

 

קייל נולדה ב-1919 בקליפורניה, למדה פילוסופיה באוניברסיטת ברקלי והחלה את הקריירה הקולנועית שלה בשנות ה-40 כשכתבה תסריטים לסרטים ניסיוניים. בברקלי היא ניהלה שני בתי קולנוע קטנים, דיברה על קולנוע בתחנת רדיו מקומית ואת ביקורתה הראשונה פרסמה ב-1953 בכתב עת בסן פרנציסקו. היא עברה לניו יורק והמשיכה לפרסם בכתבי עת שונים. היא פוטרה מכתב העת "מק'קולס" לאחר שפרסמה ביקורת קטלנית על הסרט "צלילי המוסיקה" שאותו כינתה "צלילי הכסף". ב-1968 היא הצטרפה כמבקרת קולנוע קבועה לשבועון "ניו יורקר" ועבדה בו ברציפות עד ל-1991, מלבד הפסקה קצרה ב-1979, כאשר ניסתה כוחה כיועצת הפקה בחברת "פרמונט".

כבר מתחילת דרכה, נחשבה קייל למבקרת שנונה שדעותיה הביאו לה תומכים רבים אבל גם עוררו לא אחת מחלוקות חריפות עם עמיתים למקצוע ואנשי קולנוע. כך העזה, למשל, לגעת בפרות קדושות כשקטלה סרטים נחשבים כמו "שמונה וחצי" של פליני או "הלילה" של אנטוניוני. היא שברה את המחיצות בין קולנוע גבוה לנמוך והתייחסה באותה מידת התלהבות או ביקורתיות לסרטים אירופאים אינטלקטואליים ולסרטי "טרש" אמריקאים. באחד ממאמריה הנודעים היא דברה על ההנאה הגדולה שהיא מפיקה מצפייה בסרטי "זבל" רומנטיים ומלודרמטיים: "הסרטים האמריקאים הטובים ביותר הם אלה שיוצרים אמנות מקיטש", אמרה. באותו מאמר היא ביטלה את "2001 אודיסאה בחלל" של סטנלי קובריק בשל יומרותיו הפילוסופיות, והדגישה שרגע מסוים אחד בסרט "אתה חי רק פעמיים" מסידרת ג'יימס בונד מהנה הרבה יותר מכל סרטו של קובריק.

 

ביקורת קולנוע היא אמנות ולא מדע

 

היא תמכה בגישה אישית לביקורת המשמשת גשר בין היצירה לצופה וטענה בלהט כי ביקורת קולנוע היא אמנות ולא מדע. הביקורת שלה היו מבוססת על חוויותיה האישיות ועולמה הפנימי. הביקורת של קייל מתרכזת פחות בצורה של הסרט, בסגנון או בצדדים טכניים ויותר בתוכן, במה שהסרט אומר ובעיקר מה הסרט אומר לגביה אישית ומה היא מרגישה כלפיו. בקורותיה היו פרובוקטיביות, מנייריסטיות וישירות מאד. היא כתבה בהתלהבות על "בוני וקלייד" של ארתור פן והצדיקה את סצנות האלימות שעוררו בזמנו ויכוח נוקב בקרב הביקורת האמריקאית. באותה עת היא קטלה באותה מידת התלהבות את "יצרים" של אנטוניוני ובמקביל אהבה את סרטיהם של גודאר וטריפו.

שערורייה נוספת עוררה ביקורתה הנלהבת על סרטו של רוברט אלטמן "נשוויל" שפורסמה לפני צאת הסרט למסכים, לאחר שהיא צפתה בגרסה הלא גמורה של הסרט (היא הגדירה את הסרט כ"אורגיה לאוהבי קולנוע"). מבקרי הקולנוע בארה"ב זעמו על קייל ששברה את חוקי המשחק ואחד מהם אמר שהצעד הבא יהיה לכתוב ביקורת על פי התסריט.

 

קשה להיות מבקר

 

כשפרשה ב-1991 מה"ניו יורק טיימס" בשל מחלת הפרקינסון ממנה סבלה, אמרה בארסיות האופיינית לה: "הרעיון לשבת לאורכו של עוד סרט של אוליבר סטון (עוד אחד מהבמאים שאותם תעבה, ד.ו) זה יותר מדי בשבילי". ועוד הוסיפה: "היה לי מזל לעבוד בתקופה הקולנועית של שנות ה-60 ותחילת ה-70 כאשר יוצרי קולנוע העזו ליטול סיכונים. על מקצוע המבקר אמרה פעם: "אם אתם חושבים שזה כל כך קל להיות מבקר וכל כך קשה להיות משורר, צייר או קולנוען, תנסו את שניהם, אתם אולי תגלו מדוע יש כל כך מעט מבקרים וכל כך הרבה משוררים".