"בלתי נראה" - יצירה שופעת שנאה

סרט נטול מידה מינימלית של תחכום, שמנסה להזכיר את "הנוסע השמיני" ו"הזבוב"

זה מתחיל כמו "הזבוב" ונגמר כמו "הנוסע השמיני" (כולל השורה "הוא ממש מעליך" מהסרט ההוא). נשמע טוב? – לא ממש. משום ש"בלתי נראה" הוא סרט נטול מידה מינימלית של תחכום, שבחלקו הראשון אנו פוגשים בחבורה של מדענים, שמזכירים יותר חבורה של תיכוניסטים בשיעור אנטומיה, ובחלקו השני, כמקובל בסרטי אימה לנוער, התיכוניסטים – סליחה, המדענים – נטבחים בזה אחר זה, בהבדל אחד: המעבדה התת-קרקעית המנותקת בעלת המראה העתידני, הריצה האינסופית במסדרונות, והרוצח שהופך למפלצת של ממש, מזכירים יותר את האימה שהתרחשה על סיפון החללית ההיא בסרטו של רידלי סקוט, כאשר אליזבת שו ("לעזוב את לאס וגאס") היא כאן סיגורני וויבר.

 

מכונית פורשה, ושכנה מתפשטת

 

בתחילת הסרט מופיע לנגד עינינו עכבר, שתוך שניות ספורות מתפצפץ בין שיניים של מה שאחר כך מתברר כגורילה בלתי נראית. מסתבר שהעילה לגועל ולהתעללות בחיות (מגמות שרק הולכות ומתגברות בסרט) היא פרוייקט סודי ביותר של הפנטגון שמטרתו להפוך יצורים לבלתי נראים. הפרוייקט נערך על ידי חבורה של מדענים שזופים וחטובים, ואנו מצטרפים אליהם לאחר שכבר הצליחו להעלים, לא בלי יסורים אבל עם אפקטים – מדהימים! – לרוב, כלב וגורילה אומללים, ועכשיו הם נמצאים לפני השלב האחרון והמכריע, שטרם אושר על ידי הרשויות – העלמת בני אדם. בראש הפרוייקט עומד המדען הגאון, ד"ר סבסטיאן קיין (קווין בייקון), שנוהג במכונית פורשה ומחלק את זמנו בין נסיונות לצפות בשכנתו ממול מתפשטת ובין בהיה במחשב האישי שלו ופיצוח בעיות מולקולריות מורכבות. הוא גם סובל מתסביך גדלות ומציין בפני עמיתיו, ספק בבדיחות, שהוא-הוא האל.

 

מרחץ הדמים של דני-דין

 

כמו גיבור "הזבוב", גם סבסטיאן מתנדב להיות האדם הראשון שינסה על גופו את תהליך ההפיכה לבלתי נראה, וכתוצאה זוכים הצופים לחזות במה שניראה כמו היפוכו המילולי של הביטוי "לקרום עור וגידים". בעזרת אפקטים מרשימים והופכי קרביים מופשטת מסבסטיאן שיכבה אחר שיכבה, תוך יסורים איומים. הבעיות מתחילות כאשר הצוות לא מצליח להחזיר אותו למצבו הקודם. סבסטיאן נהנה בתחילה מהמצב ואף מנסה להסתגל אליו. הוא עוטה מסכת גומי יצוקה בהתאם לתווי פניו, מה שגורם לו להראות יותר מכל כמו "השרוף", אבל עד מהרה נתקף בפרצי אלימות הולכים וגוברים, אונס את השכנה ההיא, ומתחיל לטבוח באנשי צוותו. מרחץ הדמים של דני-דין, שמתחולל מכאן והלאה, מצטיין אף הוא באותם אפקטים מופלאים שמתארים את מה שקורה כאשר הגוף השקוף בא במגע עם מים, עשן, אש וכמובן דם.

 

הדרך לאונס היא קצרה

 

אפשר לנסות ולראות בסרט משל על מדען החוטא בחטא הגאווה וכתוצאה מכך מאבד צלם אנוש. הצרה היא, שהסרט חסר מעוף ולא מנסה להתמודד עם סוגיות פילוסופיות, מדעיות או מוסריות כלשהן. הדבר הראשון שסבסטיאן עושה כאשר הוא הופך לבלתי נראה הוא הטרדתה המינית של עובדת מצוותו. מאוחר יותר הוא מתרכז במעקב אחר מדענית אחרת, אהובתו לשעבר (שו), שמנהלת רומן עם חבר צוות נוסף (ג'וש ברולין). בעיקר הוא מנצל את מעמדו כרואה ואינו נראה למטרות של מציצנות זולה בנשים, ומכאן הדרך לאונס היא קצרה (אגב, אינוסה של אישה בידי כוח בלתי נראה כבר נחזה בסרטו של סידני ג'יי. פיורי מ-83', "סיפורה של קרלה מורן"). יכולה היתה להתנסח כאן הערה מעניינת בדבר מעמדם התוקפני של הצופה-מצלמה שגם הם בחזקת "בלתי נראה", אבל בסרט הזה הכל מסתכם בכמעט פורנוגרפיה.

מי שאחראי להתעללות הזאת בחיות, נשים ובני אדם בכלל (בהם הצופים עצמם) הוא הבמאי פול ורהובן ("אינסטינקט בסיסי", "גברים בחלל"), מיזטרופ אמיתי ובמאי מוכשר בדרך כלל, שרקח הפעם יצירה שופעת שנאה במיוחד. יש מי שימצאו בסרות הטעם הזו היבט קאמפי מסוים, אבל יותר משהסרט רע, נודף ממנו רוע אמיתי.

 

"בלתי נראה". בימוי: פול ורהובן; תסריט: אנדרו וו. מרלו; הפקה: אלן מרשל, דאג ויק; צילום: ג'וסט ואקאנו; מוסיקה: ג'רי גולדסמית; משתתפים: קווין בייקון, אליזבת שו, ג'וש ברולין, גרג גרונברג. ארה"ב 2000, 114 דקות.