יום בטבריה

יעקב מאור נזכר בטבריה הפרטית שלו, "עיר מעולפת עם שעון ביולוגי משלה...גלויית נוף מהממת, זו הטובלת רגליה בכינרת". ויש גם מסלולים והמלצות

זה היה בקיץ רחוק אחד, שבו חרגו הורי מהרגלם והמירו את בית-ההבראה ההסתדרותי בכרמל בפנסיון זול בטבריה, שכדי לראות ממנו פיסת כינרת היו צריכים לטפס על האסלה בשירותים. בערב, בטיילת הנושקת למים, ראיתי איש עם זקן של הרצל וצלמניה, שקוף עצוב ישב לו על הכתפיים. הצטלמתי עם הקוף, ואחר-כך, פעם ראשונה בחיים, אכלתי במסעדה. תמונת הילדות הבהירה הזאת תמיד תהיה טבריה שלי.

מאז חלפו כמה עשורים טובים. את הפנסיונים הצנועים החליפו בתי-מלון חובקי מדשאות ובריכות, על ההר ניטעו שיכונים ובתי-מידות, ברחוב הגליל התאזרחו פיצוציות, והקוף הלך לעולמו יחד עם הצלמניה, שהיתה למצלמה. וכך נמהלת היום טבריה שלי בזהויות העכשוויות שלה.