גשר מעל מים סוערים

"מים נושקים למים" חושף את המוקשים הרעיוניים של ישראל החדשה בשנות החמישים

שני חברים, מהגרים שזה מקרוב באו, יורדים לחוף שבי ציון, בראשית שנות חמישים. "מיום שבא לישראל השתדל להימנע מלשבת על כיסא פנוי בטרם יוודא שאין עליו חזקה", כותב סמי מיכאל על יוסף, גיבור הרומן החדש שלו, "מים נושקים למים". והוא ממשיך במשפט הבא: "טיבי נמט עלה בהחלטה נחושה אל מולדת שהאנושות וההיסטוריה חבות לו". כאן טמון הגרעין של הרומן החדש. יש מי שבא, יש מי שעלה. יש מי שאינו יודע כיצד מתיישבים על כיסא פנוי, יש מי שכולם חייבים לו והוא יגבה את החוב בנחישות של מיכאל קולהאס. יש מי שניתן לו שם משפחה ברומן, ויש מי שהוא רק "יוסף".

יוסף "בא". לבדו, חסר פרוטה, מתפרנס מעבודת דחק אצל עורך דין בחיפה, גר במרתף אצל בעלת בית ערבייה, חולם על כתיבה בעברית, קורא את "המשפט" של קפקא וחש תחושת זהות עמומה עם יוסף ק., גיבור "המשפט". גם היוסף ההוא לא היה מתיישב על כיסא פנוי של אחרים, אבל תכונה נאה זו, שמקפלת בתוכה צניעות וסיבולת ורצון לקבל את הדין, לא היטיבה עם הגיבור של קפקא שעה שגורמים עלומים מכפי הבנתו האשימו אותו בפשע שלא ידע מה טיבו.

תוכניתו המקורית של יוסף ב"מים נושקים למים", לתקן עולם בעירק, התנפצה כשראה יותר מדי חברים ירויים וילדים ממלאים את בתי הכלא שם. הם נורו ונכלאו מפני שהיו קומוניסטים. הוא ברח, באין-ברירה, והשאיר שם את כל עולמו, מנופץ ולא מתוקן. ואילו טיבי נמט הוא פליט שואה מהונגריה, שאת עולמו כבר אין צורך להסביר בספרות העברית. די באזכור: כולנו, כך נדמה לנו, יודעים כבר הכל על מה שהיה שם.

 

צריך להזיע

 

כבר בעמודיו הראשונים של הרומן ברור שמים לא נושקים למים, ובני אדם מתבדלים זה מזה על פי קודים נוקשים שיוסף עוד טרוד בפענוחם. מעמד ולשון, ותק וכסף, מזרח ומערב, מפאיניקיות וקומוניזם, גברים ונשים: בין כל אלה מצויים מדבריות של שתיקה, אי הבנה, תסכול, שנאה, גזענות. "צריכים להזיע קצת בשביל השייכות", יאמר יוסף בהמשך הדברים, בלשון-המעטה אירונית שהיא נשק מצויין במאבק ההישרדות שלו.

עלילת הספר יכולה היתה לפרנס יותר מרומן אחד. היא דחוסה ומלאה תפניות בלתי צפויות. היא מלודרמטית כמו החיים עצמם, אבל סמי מיכאל אינו נכנע לקסם הקל של המלודרמה ואינו מוותר לגיבוריו על מה שחשוב לכותבים ולקוראים: הגיבורים גדלים ומתפתחים, מתעמקים ומשתנים ומתפייסים לאורך הספר. במהלכו ימצא יוסף את עצמו מובל לנישואין תחת מעטה של שתיקה גדולה, משודך למשפחה שלמה של אריסטוקרטיה מקומית קפוצת-פה, נתון למעקב מתמיד של חותנו, איש השרותים החשאיים, שמושך בכל החוטים האפשריים, כולל נימי הנפש הפגועה של בתו אינה, שיוסף הולך ומתאהב בה עד להעלמה. האם טבעה בים? האם נרצחה? ויוסף, האם ייתכן שהוא הרוצח?

ויהיה גם גילוי גדול של חירות, שיש בצידה מחיר: הידרומטריה. חוטים נמשכים, ויוסף זוכה במשרה מסוכנת שעניינה מדידות שונות במקורות מים, קרוב אל הגבול הסורי. לא אחת ייקלע לקרבות קטנים שאינו חפץ בהם, ויזיע די הצורך להיות מבוהל ושייך מבלי לשנוא. "מי תהום זורמים ונאגרים לפי כללי הידרולוגיה ולא מתחשבים בלהט אידאולוגי", כך לומד יוסף מפי אדוני-המים החדשים, אבל אנשים, אפילו שלמדו את כללי ההידרולוגיה, לעולם אינם חפים מאידאולוגיות, ולכן "מים נושקים למים" אינו סתם-סיפור, סתם-רומן על יחסי אהבה ושנאה וקנאה וידידות וחשד, אלא – כדרכו של סמי מיכאל – גם חשיפה מכאיבה של המוקשים הרעיוניים של ישראל החדשה בשנות החמישים.

 

נחוצים זעזועים עצומים

 

ועם זאת, מי שיחפש בספר הזה זעם קדוש, יתקשה למצוא אותו. וודאי לא בדמותו של יוסף, שבאמת ובתמים מוכן לפגוש את ה"אחר" שלו על מצע של שותפות-גורל אנושית.

רומן ריאליסטי אינו יכול לתקן את מציאות הזמן שבו מתרחשת העלילה. גיבור אחד יכול לפעמים לתקן את חייו-שלו, ומיכאל מוביל את יוסף, בעקשות ובתבונה, אל נחמה פרטית שאינה משנה דבר בעולם, אל תחושה ארעית של שייכות, שהיא, ככל הנראה, כל מה שניתן למהגרים שלא הגיעו הנה על סיפון ה"מייפלאואר", ולא הגיעו בזמן הנכון להיות אדוני הארץ.

רחוק מאד ממקורות המים המקומיים, ליד מנאוס שבברזיל, זורמים שני נהרות עצומים: ריו נגרו וסולימואס. כל הידרולוג מתחיל יודע להסביר את התופעה המשונה שהם יוצרים בהיפגשם. באפיק רחב אחד, אלו לצד אלו ובלי שום נשיקה, זורמים מים צהובים ומים חומים, ולאורך קילומטרים רבים הם מפרנסים תעשיית תיירות קטנה שמתבוננת בהם מסירות באי אמון ובחדוות גילוי של ילדים. בין מים למים קופצים דולפיני-נהר, ופתאום, בנקודה חמקמקה אחת, המים הללו מתערבלים והופכים להיות נהר האמזונאס. המים בספר הזה אינם רק חלק מן העלילה, אלא גם אלגוריה לדברים שלא צריך לומר במפורש ובקול רם. שימו לב למים. אפשרות המגע ביניהם אינה תהליך טבעי. נחוצים זעזועים עצומים כדי שהיא אכן תתרחש.

גם אם לעתים מכביר סמי מיכאל בתיאורי "אפלולית קטיפתית" ו"רקיעי בדולח וכוכבים נוצצים", כאילו דיבר עדיין מפיו של יוסף שנאבק בשפה ומתאהב בה, כוחו של הספר הזה הוא בטלטלות הגדולות, במים ובנפש, ובלשון הדיווח המפוכחת של המחבר ושל גיבורו.

נדמה לי שסמי מיכאל יודע, כי רבים מקוראיו יתאהבו בעלילה ותו לא. לאלה כדאי לומר שהספר באמת מקסים וממש נוגע ללב ואפשר לבכות איתו, אם רוצים. וכן, זה יהיה רב מכר.