מחנה הקיץ של מלכת הקרח

על אלבום הסולו של סולנית הקארדיגנס, נינה פרסון, ועל החדש של ביורק

לפני מספר כורסאות עסק הטור שלאחר טקס חלוקת פרסי הגראמי בתגלית השנה שחלפה, שלבי לין. יפהפיה דרומית מסעירה עם נוכחות זוהרת ונוצצת, שכורסאי ותיק כמוני זיהה בה איכויות עצובות ומרגשות. ואכן, באחת מתוכניות "Later” האחרונות, אירח אותה ג'ולס הולנד, ואותה שלבי לין, בלבוש בוקרת ותלתלי דבש קצרים בהרבה מהשיער הגולש סטייל דולי פרטון שהפגינה בטקס הגראמי, הגישה הופעה שחלק ממנה הייתי מקליש בכינוי "מצמררת". פרסונת הטקסים האמריקאים נעלמה ותחת זו הופיעה זמרת מופנמת, רגישה, עם קול ענק, והפנים שחייכו לאלפי המריעים הלבושים היטב הפכו עצובים, נוגים, וכל חיוך קטן נראה קסום כעולם ומלואו. בקיצור התאהבתי והצלחתי להדביק גם את באי ביתי באהבה הזו.

 

מלכת הקרח והרוח של פולי

 

תחושות דומות עברו כאן השבוע כשהקשבתי פעם אחר פעם לאלבום הסולו של נינה פרסון, סולנית "הקארדיגנס", מי שכונתה לא אחת "מלכת הקרח" של האינדי-פופ. מדמות הבלונדינית הסקנדינבית שעברה בקארדיגנס מספר מטאמורפוזות - מזמרת פופ קלילה בשמלות קיציות לנערת רוק שדוהרת במכונית פתוחה עם טאטו ענק על הזרוע ומבט קשוח - אימצה פרסון באלבום הסולו שלה - "A Camp" - זהות חדשה ומפתיעה. לא עוד פופ עם אורינטציה אלטרנטיבית, לא עוד נערת רוק זוהרת, אלא תחרות ראויה בהחלט לשמות כמו פי.ג'יי הארווי. אפילו התמונה שעל העטיפה מזכירה קצת את פולי ג'יין, עם שיער שחור דליל וגזור.

"A Camp" הוא פרויקט משותף עם מארק לינקוס, ההוא מ"ספרקלהאוס", חביבי הביקורת הבריטית לאחרונה, והוא נקרא כך כי בזמן ההקלטות חשה נינה שהיא נמצאת במעין מחנה קיץ. לפני שהאלבום יצא הצהירו היחצ"נים שזה אמור להיות אלבום קאונטרי ועוררו השתאות וסקפטיות מצד הביקורת, שלא הצליחה לערוך הקבלות בין המוזיקה של "ספרקלהאוס" ו"הקרדיגנס" לבין מוזיקת קאונטרי דווקא.

 

המאהבת הכימיקלית

 

אלא שכנראה שבכל נערה מעיר קטנה - אפילו אם היא משבדיה וכזו שלא מנדבת הרבה אינפורמציה על חייה הפרטים - נמצאות איכויות שמאפשרות לה לקיים את ההבטחה הזו, ולשמחת הביקורת באופן מעורר כבוד והערכה. נינה פרסון מגישה אסופה מלנכולית וכואבת של בלדות על פרידה ואהבה נכזבת, שירים ל"מאהב כימיקלי", והכל עטוף בגיטרות סלייד ומפוחית, צלילים חמים ורכים, אבל עם מתח נכון ונוקב של רוק, כשקולה של פרסון עובר דרך פילטרים מתכתיים, מה שנקרא פעם "מסונתזים".

זה לא אלבום מתבכיין ומתחנחן, והביצוע מעיד על הרבה כוח ונשמה יתרה. אין ספק שגם ב"קארדיגנס" היה אפשר לזהות את האיכויות האלו, וחברי הלהקה, שבאו מרקע של הבי-מטאל, התבטאו לא פעם בגנות התדמית שלהם, על כך שרצו להיות נירוונה ויצא להם אבבא. כאן השירה היא לעיתים על סף הנגיעה באילנות גבוהים של ממש, ופה ושם מצליחה ההגשה המופתית של פרסון להגיע לאיכויות שמזכירות אפילו את בילי הולידיי, בעיקר בסיומות של שורות ובהפסקות של מתח עצור ביניהן, ובשירה נקיה שעושה כבוד לזמרות קאונטרי כמו אמיליו האריס.

 

שובה של נסיכת הצפון

 

במקביל לפרויקט "A Camp" וברעש תקשורתי גדול פי כמה יצא האלבום החדש של נסיכת הצפון הבלתי מעורערת (ואולי כן) ביורק . לא נעים לי לחזור על ביקורות של אחרים, אבל נדב רביד הצליח לתאר יפה את ביורק בביקורת ב"העיר", ואני מסכים עם תובנותיו כי עדיין מדובר ביוצרת יוצאת דופן בכל הקשר אפשרי. הנטיה של רובנו היא לרדת על ביורק ולהיאנח שהנה נמאס לנו ממנה, מהקול המתרונן-מיילל, מהשאגות בגרון ניחר ומהאופנתיות הבלתי נלאית שלה. מהידיעה שכמו תמיד היא מגייסת לעזרתה כל סיגנון תקף, וכל די.ג'יי חייב לעבור אצלה טירונות, או פו"ם, תלוי בוותק. שהנה היא מופיעה בטקס האוסקר בלבוש ברבור, ובכל טקס ראוי בעשור האחרון גייסה לעזרתה את המעצבים והמלבישים היותר אלטרנטיביים ועדכניים לאותה שניה בדיוק. שדמות השדונה המקסימה והחמקמקה, משנה צורות ממריונטה לרובוט, ומרובוט לילדה קטנה בשמלת מלמלה, מראה האסקימו האקזוטי והמרוחק, והמבטא הזר הילדותי, שלוב במוזיקאית המעודכנת ביותר, מרחיק ומקרב, מושך ודוחה.

ביורק היא לעיתים מדונה אלטרנטיבית. אני מניח שהיא לא ממש שוקדת על אימוני כושר ומאמן אישי כמו המלכה האם, אבל היא יודעת לשיר ולחבר מוזיקה מופלאה וזה מחפה על העובדה שלא לקחה שיעורי ריקוד מסודרים. תחת זאת היא מרשה לעצמה לקפוץ על הבמה בסניקרס או יחפה, אבל מתוך שיחרור פראי ונפלא, כפי שעשתה בהופעותיה בארץ.

 

מדונה בתיבת נגינה

 

אז יש לה אלבום חדש, לביורק, והוא אינו כובש בשמיעה ראשונה, וגם לא בשלישית. הוא אינו מבריק ונוצץ מהפקה חסרת מעצורים וגבולות. הוא לא עמוס בצלילים שמגיחים כמעט בתוקפנות מכל עבר, ללא מנוח. הוא גם לא אלבום עם ניחוחות דאנס. למעשה הוא אלבום עצור ומאופק שזורם ומושך פנימה, כמעט מעשה של כפירה כשמדובר בביורק.

"Vespertine" הוא אלבום משולל ממתקים אלקטרונים שביורק הרגילה אותנו לזלול בהנאה. המקצבים מתונים בהרבה מהרגיל, אין תיכנותי תופים מסעירים. לעיתים, צליל הקסילופון, כלי חביב עליה, נשמע כמו מוזיקה שבאה מתוך תיבת נגינה, וביורק היא הבובה שמסתובבת לה על המכסה. הכל איטי, מהורהר, כמעט תפילה שקטה ופנימית מאוד.

בעזרת מאטמוס ומאתיו הרברט, גם הם כמו מארק לינקוס - שמות מוערכים ביותר השנה - הצליחה ביורק להראות שהכישרון האדיר שלה יכול להיות מתועל גם לאפיקים פחות בומבסטיים ולשכנע באותה מידה. החסרון הגדול הוא השיעמום הקל, שדורש מצב נפשי מיוחד מאוד כדי לצלוח את 55 הדקות של הדיסק.

אם האלבום הראשון של נינה פרסון מכה מיד ולא מרפה בעוצמות היופי הנפלאות שלו, אזיי "Vespertine", מזמין חוויות שדורשות סבלנות ואורך רוח. אין ספק שפרסון כותבת שירים טובים יותר בעוד שביורק מוזיקאית מעניינת יותר (רק עם שירים פחות מעניינים). כמו תמיד, כולי תקווה שאת המציאות הנפיצה תנצח בשורה מוזיקלית מעודדת.