את זה תאכלי את

מסעדה: "ג'ויה", איטלקית בשולי ממלכת הדוט-קום בהרצליה, לא הפיקה קולות שמחה ממשתי סועדות שדווקא מתות על אוכל איטלקי

הנרגנת ואני ישבנו ורתחנו. טכנאי המזגנים איחר, היינו רעבות, היא רצתה פסטה, ואני הבטחתי לה שעם בוא הנחליאלי אתחיל לבשל, אבל עד אז נעשה טייק-אוויי.

התקשרנו למוסד ידוע בתחום הזריזות, 'ביג מאמא', ועלמה דקלמה את יסודות התפריט. כשהגיעה ל"ויש לנו גם מין מקלות פסטה כאלה", התפתח דיאלוג.

אנוכי: סליחה, מה זה?

העלמה: זה כאלה מקלות פסטה. קצרים.

אנוכי: ואיך הם נראים?

העלמה: מקלות. פסטה. קצרים.

אנוכי (מתנצלת ומלעלעת): סליחה, אבל את מוכנה לשאול, אולי מישהו יודע.

העלמה: מה זה משנה לך?

אנוכי: כי יש פסטות שמשתדכות יפה לרטבים מסוימים ויש כאלה שלא.

העלמה: אמרתי לך כבר! מקלות פסטה קצרים!

אנוכי (בניסיון אחרון לתקשורת תבונית): אולי חונקי כמרים?

העלמה: סליחה, מה זה? ויתרתי על ניצחון טכני בוויכוח. הגיעו חונקי כמרים, שהם אטריות עבות למדיי ומעוגלות קמעה ששוליהן מקופלים פנימה וישותן מזדווגת בקלות לרטבים כבדים, עשירי תוכן. ואיזה שם יפה. הנרגנת זעפה: "אמרת להם שלא ישימו בזה שום? את בטוחה שאמרת?". אמרתי, אבל ניחוחות עזים פשטו בחלל הלא ממוזג, החונקים היו מבושלים מדיי, הרוטב שמנוני מדיי. הנרגנת התפרצה באיטלקית של ביבים. היא מקללת נפלא. בתור פיצוי הבטחתי לה שניסע ל'ג'ויה' בהרצליה-פיתוח, בפאתי ממלכת הדוטקומים. "ג'ויה, ג'ויה", המתה הנרגנת, "איזה שם יפה". ג'ויה היא שמחה או עליצות או אושר, אבל כל קשר בין השם לסביבה מקרי בהחלט. רחוב שנקר הוא בטונדה מכוערת להפליא, מנוקדת בהיכלי מזון וקפה, לתועלת הדוטקומים שמפעליהם טרם קרסו. והם גודשים את 'ג'ויה', שחללה מרווח וגבוה כקתדרלה קטנה, קירותיה צבועים ירוק-בית-חולים אופנתי, והיא קורצת לרטרו כפרי בדמות מאזניים, חצילים, חרשפים וסלסלות חמודות לקישוט. בחרנו להגיע בערב, כי הנרגנת נוזפת בכל פעם שסלולרי של דוטקומי מצרצר ברדיוס של מאה מטרים מסביבתה. אפילו אחרי השקיעה המקום מתמלא במהירות. אלא שמבחינה דציבלית ילד כעוס שווה חמישים סלולריים, ולילדים אין כפתורים שיכבו אותם. אז מיהרתי לזמן מלצרית חייכנית עם גומות-חן כדי להשתיק את הנרגנת. היא לא מדברת בפה מלא.

בלי שביקשנו, הגיעו משולשי בצק פיצה אפויים ופריכים, מעוטרים עשבי-תיבול טריים, ובצדם רוטב עגבניות טרי, לא מבושל וטעים למדיי. כשהללו נגמרו, ביקשתי עוד. הנרגנת הלכה לעשן ליד הבר. יש ב'ג'ויה' אזור עישון ובו כיסאות רמים ושולחנות נשגבים בהתאמה, אבל הנרגנת קיבלה סחרחורת רק מלהסתכל על הגובה. מן הבר פקדה עליי להזמין עבורה.

ל'פאפה פומודורו' אפשר לקרוא גם פירה עגבניות. כשזה טעים זה נורא טעים, אבל עגבניות ראויות לאכילה נעלמות מישראל. היא דחפה את הצלחת העמוקה הגדולה לעברי והצהירה, "את זה תאכלי את", וכך עשיתי. אחרי הכף הראשונה והאנמית, אחרי טחינה נמרצת של פלפל ומלח מתוך מטחנות חד-פעמיות, היה סביר, איכשהו, ודאי טוב בהרבה מ"מרק כרישה ותפוחי-אדמה טחון, אבל לא קטיפתי כזה", שהוצע לנרגנת. חשבנו על כל נגזרות הוישיסואז, אבל לא על עיסה תפלה ומוצקה, שכלום לא יציל אותה מחוסר טעם מוחלט. במקום זה ביקשנו קרוסטיני כבד עוף, ושוב היא אמרה "את זה תאכלי את", ואני תהיתי על הקשר בין מרירותם הבוטה של כבדים טחונים גס, שהונחו ברישול על צנימים ספוגי שמן, לבין עדינות הליכותיה של המלצרית.

'ג'ויה' מציעה שלל אנטיפסטי, פסטות ופיצות ומספר זעיר של מנות לא בצקיות, כגון אוסובוקו חזיר. ויתרנו עליו. מנת פסטה או פיצה תוסיף בסביבות 35 שקלים לחשבון, מתון יחסית למתחם שנקר. הזמנו לינגוויני ברוטב עגבניות עם נתחי עגל וניוקי בחמאת מרווה. התברר שאין ניוקי בחמאת מרווה. החיננית עם הגומות הבטיחה לבדוק "למה כל-כך קשה לעשות ניוקי בחמאת מרווה, אם יש לכם ניוקי, חמאה ומרווה", והתברר שאפשר.

כשראתה את הניוקי, חייכה הנרגנת סוף-סוף, ואני אתה: כי הם היו קטנטנים וחמודים, תפוחים ככריות של אצבעונים, רכים ונימוחים ומושלמים ממש, אבל לא נרשם כל קשר בין החמאה והפרמזן שבהם שכשכו לבין עלה אחד, זקוף וגאה, של מרווה שניצב באון באמצע הצלחת. הלינגוויני הוחזרו למטבח אחרי שתי טעימות. לא נרשם כל קשר בין נתחי העגל לרוטב, וחמור מזה: הם היו עשויים מתחת לדרגת אל-דנטה. בחוסר נימוס שליתי אחד מן הצלחת וחציתי אותו לשניים על השולחן. לא הייתה מפה, אז הרגשתי שאפשר. הצצה לתוך הלינגוויני גילתה מרכז לבן וקשה. החיננית עם הגומות התחננה שאזמין משהו אחר, אולי רביולי ממולאים במחית שרימפס ברוטב עגבניות עם שרימפס, 48 שקלים. לא העזתי לשבור לה את הלב. כשהגיעו, נמוגו שרידי העליצות. הם היו רכרוכיים, מדולדלים ורופסים. המלית החמאתית זלגה מן הבצק לתוך הרוטב והציפה אותו. שישה נתחוני חסילונים מבוישים נחבאו ברוטב. הם היו טריים מאוד וטעימים. שמרתי חמישה לסוף. היינו חוסכות מעט עבודה למלצרית, לולא הזמנו מנות אחרונות. בחרנו בבנאליה: טארט טאטן מזה וסופלה שוקולד מזה. המלצרית הבטיחה שמתוך הסופלה יפרוץ שוקולד חם. אבל כלום לא פרץ. טעמתי. היחס בין השוקולד לקמח היה כה דפוק, עד שבפנים רבצה לה עיסת בצק עוגיות דוחה. הנרגנת התנחמה בתה. קשה לפשל בתה משקית.

ואני מצאתי שבטארט אפשר לאכול רק את התפוחים. מתחת להם נח עלה דק ושחור, מפויח ומר של בצק מאופרה אחרת לגמרי. הראיתי למלצרית. הגומות נעלמו. הטארט, הלינגוויני ומרק הכרישה לא הופיעו בחשבון. שילמנו 205 שקלים, לא כולל דמי שירות. הצצנו שוב בסועדים המאושרים שמילאו את 'ג'ויה', אחר-כך במפלצות הבטון ואחר-כך בנוף המכוניות, פגוש אל פגוש, בדרך לתל-אביב. הנרגנת חייכה: "אולי כו-לם נוסעים לחפש מסעדה איטלקית נורמלית?", שאלה. הבטחתי לעצמי שיותר אני לא לוקחת אותה לשום מקום, ומיד חזרתי בי מן הנדר. כי לפעמים, כמו ב'ג'ויה', היא ממש צודקת, וכי - מה לעשות - היא אמא שלי.

 

'ג'ויה', שנקר 9, הרצליה-פיתוח, טלפון: 09-9566299, פתוח לארוחות צהריים וערב, גם בשבת.

 

הביקורת פורסמה במוסף '7 ימים' של 'ידיעות אחרונות'