הכלה המשחררת - המשך

קטע מתוך ספרו החדש של א.ב. יהושע, "הכלה המשחררת"

 

 

2.

 

אבל כשהערב מעמיק, והמוסיקה חוזרת להלום, ופנסים קטנים נוצצים בין עלי הגפן, והשולחנות מתכסים מפות ססגוניות של עשרות צלוחיות עם סלטים צבעוניים, והכבש מגיע לוהט ועסיסי על טסי נחושת גדולים - הוא מתחרט, לא על שנענה להזמנה, אלא שנפתה להפקיד את חירותו בידי אחרים ולהצטרף להסעה מאורגנת. כי אף שכבר עברו שעתיים, לא נראה שמישהו מאנשי החוג דחוק לחזור הביתה. וודאי לא בעל היוזמה, אפרים עקרי, ראש-החוג החדש, מזרחן כהה-עור, שאף כי הכיפה שעל ראשו מחייבת אותו לנבור בזהירות בצלחות הזעירות כדי למצוא מזון שלא יחטיא אותו, הוא מלא עליצות, שמעוררת אותו לתבוע לפתע, לא רק ממארחיו הערבים אלא גם מעמיתיו היהודים, לפנות אליו הערב רק בערבית, אם כמחווה לבעלי-השמחה, אם כדי להוכיח לעולם מה טבעית וגמישה הלשון הזאת בפיו. ולא רק עקרי, אלא גם שאר האורחים היהודים נעטפים באווירה הכפרית, וחגית אשתו, שמתאקלמת תמיד בקלות, נינוחה מאוד, מקשיבה בסבלנות ובעניין אמיתיים, פורצת בצחוקים נדיבים, ומפעם לפעם מטילה משפט או הערה, או מלה אחת בלבד, שכפי שמתברר לאחר מכן נחרתים עמוק בלב השומעים.

ולכן מוטב להעביר את הזמן שנכפה עליו בשוטטות קלה, וראוי למהר, בטרם יהפוך הבשר הרך שהערבים עורמים כל הזמן בצלחתו לחלק בלתי נפרד מישותו. תחילה הוא ניגש להריח את העשן המתקתק ולבדוק מה נשאר שם מן הכבש הבוער. אחר הוא מתייצב בתוך חבורת צעירים שצובאים על דלת רעועה של ביתן שירותים מאולתר, ושם מנסה צעיר לבוש הדר - שהזדהה כאחד מן הפועלים שעבדו אצל הקבלן שבנה את דירתו החדשה - להקדים לו את התור. אלא שסמאהר, שכנראה עקבה אחריו כל הזמן, הבחינה בהמתנה הסבלנית של המורה הנעוץ במקום שאינו ראוי למעמדו, וחשה להציע מקום מכובד יותר.

- הבית ממש קרוב, פרופסור ריבלין, ממש קרוב, היא משדלת אותו, כאילו השתתפותו בחתונתה לא תהיה שלמה אם לא ייכנס גם אל פנים ביתה. וכבר הוא מוצא את עצמו מובל בין בתים וחצרות, בסמטת עפר צרה וחשוכה, לצד כלה ערבייה שמדדה על עקבים שאינה רגילה בהם, שמלת כלולותיה מרושלת מעט, ורדיד התחרה הצונח מכתפיה הצנומות מדיף ריח קל של זיעה רעננה. באור הירח החיוור נראות ציפורני ידיה ורגליה הצבועות בלכה אדומה כטיפות דם גדולות. והרי אפילו צעירה נמרצת זו, הוא נזכר בחיוך, נתפסה לפני שנתיים לאדיקות דתית, וסמסטר שלם ישבה בסמינריון חמורת סבר בשמלה שחורה, ראשה וזרועותיה עטופים במטפחת גדולה - עד שהתעשתה וחזרה לעצמה.

ושוב, לקול צהלת סוס, פועם הפצע הישן, הלא-מגליד, של החתונה האבודה ההיא, שהסתיימה בלא-כלום. והוא אינו מתאפק לנזוף מעט בסטודנטית שמובילה אותו:

- לא נעים לי, סמאהר, שלכולם את מספרת שאני כועס עלייך, בלי להסביר מה הסיבה.

והיא נעצרת בהפתעה גמורה, מסמיקה בהנאה. אבל מה פתאום? אתה טועה, פרופסור. לא רק שאני מסבירה לכולם איך אתה כועס עלי, אלא אני אפילו אומרת שאתה צודק בכעס שלך. והיא בוחנת את פניו, שוהה רגע, ומוסיפה בחיוך: אבל גם אני צודקת.

- גם את צודקת? הוא תמה במרירות, איך גם את יכולה להיות פה צודקת?

- כי איך יכולתי לגמור בשבילך את העבודה הסמינריונית, אם בבית אצלנו כל הזמן סבתא מסכנה, חולה מאוד-מאוד, שצריך לטפל בה, ואחר-כך גם נופלת עלי פתאום כל החתונה הזאת.

והוא חושש שנזיפתו תעורר את הסטודנטית הערמומית לנצל את הרגע המוזר הזה, כשהיא עומדת לצדו בבגדי כלולות בסמטה חשוכה של כפר הולדתה, כדי לסחוט ממנו דחייה נוספת. אבל לא נתחיל עכשיו שוב, סמאהר, עם כל הסיפורים שלך. תגמרי קודם-כל את החתונה ש"נפלה" עלייך, ואחר-כך נראה מה לעשות איתך.

חיוך גדול זורח בפניה, כאילו לא רק ניתנה לה בזה הרגע דחייה רשמית נוספת בהגשת עבודה שהיא גוררת יותר משנה, אלא אולי גם עשויה חתונתה למלא חלק מחובותיה האקדמיות. וביד קלה ובוטחת היא אוחזת עתה בזרועו של המורה ומושכת אותו אל שער ברזל שסוסה שחורה וגדולה חוסמת אותו.

היא נוזפת בה בערבית, וכשלא נראה שהסוסה מתרשמת מנזיפתה, היא תופסת חזק ברסן, וכמות שהיא, בשמלת כלולות ארוכה ובעקבים גבוהים, היא נאבקת בבהמה הגדולה להסיט אותה הצידה ולאפשר לפרופסור להיכנס ראשון אל חצר ביתה. ובעוד הוא משתאה על תנועותיה התקיפות, היא זוקפת ראש בגאווה, מכניסה אחריו גם את הסוסה, וסוגרת את השער. מכיס סמוי היא שולפת משקפיים ומרכיבה על עיניה, ומנחה אותו במדרגות האבן הכבדות והחשוכות של ביתה.

והוא נופל לחגיגה נוספת, מקבילה, של נשים בלבד, שיושבות דחוסות בשמלות צבעוניות על ספות וכרים בחדר-אורחים ענק, ועל הקירות סביב תמונות צבעוניות של נכבדים עתיקים חובשי תרבושים. ובפינת החדר מושכות כפריות זקנות בשמלות מסורתיות עשן מנרגילות שקופות, ואשה מקושטת, חייכנית וצעירה-למראה, שמזהה את המורה לא רק בשמו אלא גם בתוארו, ממהרת אליו. זאת עפיפה, אמה של סמאהר, שבעבר הרחוק, בשנות השבעים, למדה שנה ראשונה בחוג לתולדות המזרח-התיכון, וגם הספיקה להשתתף באחד מקורסי המבוא הראשונים שנתן, ואלמלא הפסיקה את לימודיה בגלל לידת סמאהר, אפשר שהיה גם לה, כמו לבתה, תואר ראשון.

- זה לא מאוחר, הוא אומר בחיבה לאשה הנאה, נקבל אותך בחזרה ותמשיכי במקום שהפסקת. אבל האם מסמיקה וצוחקת במבוכה, כאילו הציע לה משהו אינטימי, ובתנועת-יד מסולסלת וחיננית היא מבטלת את האפשרות לשוב אל מה שנעזב, ונוטלת אותו מבתה ומובילה אותו לחדר-אמבטיה גדול ומצוחצח, שם היא מניחה שתי מגבות גדולות ונקיות, וסבון חדש, כאילו בכוונתו לא רק להטיל את מימיו, אלא גם להיכנס לטבילה שלמה.

ואף שמתעוררת בו סקרנות לבדוק את טיבה של אינטמיות ערבית, ואין כחדר-אמבטיה לחשוף את דקויותיה, אין לו כוונה להשתהות, משום שאין בדלת מפתח או בריח, וגם מחשש שאשתו לא תבין לאן נעלם. ולכן הוא רק משתין חרש, רוחץ ידיים ופנים, נוטל מעל המדף מסרק מקומי ירוק וגדול, שוטף אותו היטב ומעבירו מעט בין תלתליו הכסופים, אחר מעיין בבקבוק קטן בעל תווית ערבית, וכשהשתכנע שהוא מבין את הכתוב, הוא מזליף כמה טיפות בין עיניו, להמתיק את המרירות שלא מרפה ממנו. וכיוון שהכלה לא חיכתה אלא חזרה אל גבעת כלולותיה, וליד הדלת נותרה על משמר פרטיותו רק האם הנחמדה, הוא מחליט שזאת שעה מתאימה לגלות חביבות ולהתעניין בשלום הסבתא החולה. הסבתא חולה? נדהמת האם, למה הסבתא? כן, הסבתא, הוא מתעקש לחקות מעט את נעימת דיבורה של הסטודנטית, הסבתא המסכנה ששוכבת אצלכם חולה מאוד-מאוד. חולה? מי אמר לך? מה פתאום? למה שתהיה חולה? ובגאווה היא מצביעה על ישישונת צבעונית, שיושבת בין חברותיה, מעשנת בתאווה את הנרגילה שלה, ומחייכת אליהם בפה מלא עשן.

היש טעם להוקיע כלה שקרנית ביום חתונתה? הוא תוהה, בעוד האם מתעקשת לצרף לו מלווה, כאילו אין בכוחו למצוא את דרכו חזרה בעצמו. וזה כנראה הסבא של סמאהר, כפרי זקן, חסון ושתקן, לבוש חמילה אפרפרה וכפייה צחורה, שניצב בפתח ומרכין ראש בכבוד. ובחצר מבחין הסבא בסוסה השחורה שחדרה למקום לא-לה, ובדיבור קצר הוא פוקד עליה להצטרף אליו. וכך, באהדה ובכובד-ראש, מצעיד הזקן את הסוסה האצילה לימינו, ומשתדל להבין את הערבית שבפי המזרחן היהודי שלשמאלו.

הרחבה המוארת מלאה עכשיו צעירים שנאחזים במוסיקה, שהפכה, כצפוי, ממזרחית למערבית ומבכיינית לאלימה, ומרחקו שולח ריבלין מבט נכסף אל אשתו, שיושבת במקום שהניח אותה, חוסה בעץ התאנה, קשובה כדרכה, ורגליה העדינות שלוחות לפניה. וכמו תמיד, ובעיקר בשעת מצוקה, הוא מבין כמה אמיתית, מלאה, נכונה ובטוחה, אהבתו העתיקה והנאמנה לאשה הזאת, שמושיטה כעת בתנועת פיתוי את חפיסת הסיגריות שלה שלתי מזכירות החוג המרותקות אליה. והוא יודע שמכאן והלאה, לאורך ימים רבים, לא תשכחנה המזכירות, שהתוודעו אליה הערב, להעביר דרישת-שלום מיוחדת, אולי בתוספת מלה של שבח, לאשה שלא שוכחת להזכיר מפעם לפעם לבעלה, ספק ברצינות ספק בשחוק: התמזל לך, בן אדם! אתה לא ראוי למה שיש לך.

 

מתוך "הכלה המשחררת" מאת א.ב. יהושע, הוצאת הספריה החדשה, 557 עמ'