ושוב עומדים אנו אחרי "רגע מכריע" נוסף - הוי כמה שזה משעמם. עוד לא הספקנו להיפרד מ"רגע אמת" אחד בחזית הלבנונית וכבר מזומן לפתחנו "רגע גורלי" לא פחות נוקב, הפעם במסלול הפלסטיני. נחלת אבותינו ועתיד ילדינו שוב הונחו על כפות המאזניים, הפעם במפגש המילניום של האומות המאוחדות, עת קלינטון ברק וערפאת שוב נזדמנו יחדיו.
מאז שזוכרים אנו את עצמנו כישראלים, אנו נעים כמטוטלת בין החלטה היסטורית אחת למשניה. מאז ההחלטה הבאמת היסטורית להקים את המדינה, אנו נדונים לאין סוף החלטות גורליות כאילו הקמנו את המדינה מספר פעמים נוספות. כאלו היו ההחלטות לפרק את הפלמ"ח, לצאת למבצע "קדש", לאחד את ירושלים, לספח את רמת הגולן, להקים את קריית ארבע, לחצות את התעלה, לעשות שלום עם מצרים, לפלוש ללבנון, להכיר באש"ף לעשות שלום עם ירדן, לצאת מעזה, לבחור את בגין, לבחור את רבין ועוד ועוד.
כל החלטה ממשלתית באנאלית הפכה לאירוע הסטורי. כל ביטולה של החלטה, הפך לאירוע הסטורי לא פחות. בחירת נתניהו הייתה אירוע הסטורי. סילוק נתניהו – הסטורי לא פחות. בחירת אהוד ברק הייתה היסטורית – סילוקו האפשרי היסטורי באותה מידה. גם ההחלטות לוותר על שטחים תהיינה הסטוריות כשם שהיו ההחלטות לספח אותם. הכניסה ללבנון הייתה היסטורית, היציאה ממנה – הפלא ופלא אף היא הסטורית . ההסטוריה הייתה לחלק בלתי נפרד מחיינו העכשוויים.
בשומענו מדי יום את משק כנפי ההסטוריה, אנו הולכים ומגיעים כל העת אל "רגע האמת". כך מתוארת הדקה בה, בעתיד הקרוב, תוכרז מדינה פלסטינית על רוב שטחי הגדה והרצועה. חישבתי ומצאתי שמאז הקמתה של המדינה, נכון לרגע זה, חווינו לא פחות מאשר 25,162,368 רגעים של אמת. בעצם, בתולדות המדינה ה"צעירה" הזאת לא היה אף רגע אחד רגיל, אף לא סתם יום של חול.
חישבו מה אירע לאותם "רגעי אמת": השלום עם מצרים הפך לשגרה; השלום עם ירדן משעמם; המלחמות נשכחו עם שקיעת האבק; אפילו היציאה מלבנון, אירוע בן שלושה חודשים בלבד, מעורר פיהוק גדול . אפשר לנחש מה יקרה בחודשים הקרובים. ערפאת יכריז "היסטורית" על מדינה ולמחרת לא נרים אפילו גבה. שועפט תצורף לפלסטין ואנו נכבה את הטלוויזיה. שוטרים פלסטיניים יסיירו בסמטאות הרובע המוסלמי ועבורנו זה יהיה קוריוז. האדמה לא תרעד , השמיים לא יפלו, ובכל זאת, "רגעי האמת" יחגגו בכל עיתון ויככבו בכל נאום .
אנו משליכים את ההסטוריה לפח האשפה של עצמה. מוציאים לה שם רע. הופכים את החגיגי באמת לבנאלי. אצלנו, ההיסטוריה הופכת להיסטריה. כבר לא ניתן להבחין בין אירוע קולוסאלי לסתם נפיחות של פוליטיקאי מזדמן. תאונת אופניים הופכת כאן לאסון טבע. קרב כלבים בקרן רחוב הוא כמעט מלחמת עולם. החלטות אומללות תמיד הופכות "בכייה לדורות".
ובאשר לי , ההחלטה לכתוב טור זה היא גורלית מעין כמוה. הרגע בו אני מסיים את כתיבתו הוא רגע הסטורי בפני עצמו. מבחינתי הגעתי לרגע האמת.
ד"ר שאול צדקא, מרצה לתקשורת בינלאומית באוניברסיטת בר-אילן