הנהירה הגדולה של עוברים ושבים בתחנת הדלק הפכה בשלב מסוים לבלתי אפשרית. המתדלקים, בעל התחנה, בעל הסטקיה עב הבשר, מנהל תחנת השטיפה, הלקוחות ונשותיהם - כולם יחד עמדו סביב המיני.
לאחיו של הזקן מימין הייתה כזו ב-63', לאביו של בעל הסטקייה הייתה מיני אדומה ב-95'. ואני בסך הכל רציתי להגיע הביתה בשלוש, אבל כעת זה כבר היה מאוחר מדי. בעל כורחי הפכתי למעין איש מכירות/ספק אינפורמציה לגבי המיני.
וזה היה קצת יותר מדי עבורי. בעיקר לאחר ערב מפרך בו נאלצתי לסרב לשכנים ושכנות מן השורה (שלא לומר קומה) הראשונה שהשתוקקו לצאת עמי לבילוי לילי במכונית. נשמע מפוקפק, אבל כמו שאמרה פעם בריג'יט ברדו: "זה לא אני, זו המיני שלי".
אבל זהו כנראה המחיר שצריך לשלם עבור נסיעת בכורה במיני הראשונה שהגיעה למטרות תנועה בארץ הקודש.
לא בדיוק אבל בערך
והנסיעה הזו הייתה באמת ראשונה. המיני שלנו עוד לא עברה 150 ק"מ כאשר התיישבנו על המושבים המסנוורים בעלי התמיכות המוזרות לתחושה, עוד לא סיימה הרצה ובוודאי שלא שתתה את מיכל הדלק הראשון בחייה. אבל אנחנו חשבנו שאין דרך טובה יותר מאשר לסיים את השנה הקשה ולפתוח את זו החדשה.
ולא, זה עוד לא ממש מבחן דרכים מלא אלא רק סיבוב בזק. נסיעת בכורה שתבהיר לנו ולכם אם אכן כדאי היה לחכות לה בכליון עיניים, והאם שווה להמתין באותה דריכות לפעם הבאה, הארוכה, הממצה והמושלמת יותר.
היה שווה לחכות
רגע לאחר סיבוב המפתח, לחיצה על המצערת והקשבה לטרטור המנוע, כבר נשכח הכעס על היבואן שקיצר עד כאב את תקופת ההיכרות. עוד כמה דקות ואתה גם מפסיק לשים לב לניידת שמאטה לצדך, ולשאר שותפיך לכביש המניחים לך לעבור ועוקפים שוב, רק כדי להציץ אל המיני.
אתה לא צריך את המבט שלהם כדי לדעת שאתה נמצא בחגיגה. אתה לא צריך כי אתה חתן השמחה, הנמצא במרכז האירוע. כי כאשר הידיים אוחזות בהגה המקסים, הנעים והתזזיתי של המיני, כל שניה היא חוויה בלתי נשכחת ואף רגע אינו שגרתי. הרעש, התגובות החדות של ההיגוי ואפילו הקופצנות המעט מוגזמת, תולדה של צמיגים רחבים מאוד, נותנים לך להרגיש במקומות אחרים.
רגע אחד אתה באמצע ראלי מונטה קרלו, תוקף פניות חדות, אגב יללות צמיגים בקול-דה טוריני. רגע שני אתה כבר בדונינגטון פארק, יוצא ראשון מפנית הפרסה ומנופף ליציע המכובדים שליד קו הסיום. ואם רגע אחד משעמם לך, הצבע האדום ברמזור נדלק, ואתה מביט פנימה.
האדום הרועש שמפאר את תא הנוסעים, צבעי האלומיניום שעוטים המחוונים והידיות, ומד הסל"ד שניצב בודד על ההגה (ומוסתר מעט, למרות שהוא מתכוון עמו) כל אלה בהחלט יכניסו לך קצת צבע לחיים; ובעצם, הרבה צבע. אני עוד לא בטוח שהנדסת האנוש מוצלחת, אבל איך אומרים, צריך לשמור על שורשים אנגליים...
שמתי לב לכך בפתיחה הראשונה של החלון: ברגע הראשון אמרתי, "אוף כמה שהמכונית הזו מהנה עם חלונות פתוחים" אבל אחרי שהישבן המשיך להחליק אמרתי "שיט, שוב כיביתי את בקרת היציבות", זו שמתג ההפעלה שלה נמצא קרוב מדי למתג החלונות ושאגב, פועלת לא רע בכלל.
על הכביש בקצרה
ולא שהמיני ממש צריכה בקרת יציבות. האחיזה שמייצר הגוף הקטן בעל בסיס הגלגלים הארוך והצמיגים השמנמנים היא פשוט מעולה ומבליטה עד כמה קטן המנוע הזה על השלדה. כמובן שהרבה יותר מרשימה היא התגובה הכל-כך נחושה, כמעט עצבנית, כמעט נושכת של המכונית להפניית ההגה.
תת-ההיגוי הופך בולט יותר במהירויות גבוהות ועדיין יכולת החרטום לדבוק בכביש מרשימה כבר מפניות ראשונות. ואם אתה רוצה, אתה גם יכול לקבל החלקת אחוריים מדודה במינון המדויק של ב.מ.וו. התשלום המסויים על רוחב הצמיג היא נטייה לא משמחת לעקוב אחר פני הכביש וגם לקפץ קלות על שיבושים.
והמנוע עצמו לא רק קטן על השלדה, אלא על המכונית כולה. הוא רועש מדי ולא תמיד בעל צליל מזמין. הוא גם חסר כוח בסל"ד נמוך ומתעורר רק בספרות גבוהות יחסית (מדי?) של המנוע. תיבה עם יחסי העברה ארוכים ופערים גדולים מדי בין יחסי ההעברה פה ושם, לא תמיד מסייעת. זאת אומרת שהמיני הזו קצת פחות היפראקטיבית מהצפוי. אין לה את העצבנות של ה-106GTI למשל, אבל זו עדיין מכונית זריזה מאוד, בעיקר בכביש המתפתל.
אנחנו עוד ננהג על המיני וננסה להתרשם גם מהבלמים שנשכו היטב תחילה אך אבדו מעט עוקץ תחת עומס. תאמינו לנו שלא נפספס את ההזדמנות, במיוחד עכשיו, אחרי שטעמנו והרחנו מהפרי הזה - גילינו שגם באיזורי המותר הוא מהנה כמו חטא.