מי מפחד מגירושים?

גירושים. מילה מפחידה? או מונח שאפשר לחיות איתו בהרמוניה ושקט?

ספרה החדש של ג'ודית ולרשטיין, "גירושים והשפעתם על הילדים בבגרותם" ("הוצאת מטר"), מעורר תמיהה. ולרשטיין קובעת בביטחון רב שילדי גירושים סובלים מבעיות רבות בבגרותם, וסובלים הרבה יותר מילדים שצמחו בחיק משפחות בלתי-מאושרות, ואפילו אלימות, שבהן ההורים לא התגרשו. ולרשטיין כותבת על ילדי הגירושין כי "בשעה שהם מתחילים לחפש אהבה, אינטימיות ומחוייבות, אין להם תמונה פנימית של יחסים יציבים בין גבר לאשה, ויש להם זכרונות על כשלונם של הוריהם להתמיד בנישואים, והשברים הללו מחבלים חבלה קשה בנסיונותיהם למצוא קשר יציב, וכך הם מתנסים בשברון לב ואף בייאוש... הם מתלוננים על כך שהם לא מוכנים ליחסים בין שני אנשים מבוגרים, ועל כך שהם לא ראו מעולם גבר ואשה בקשר הרמוני... רבים מהם מתחברים בסופו של דבר לבן/בת-זוג בעייתיים מאוד, במערכת יחסים שדינה נחרץ כבר באיבה".

לעומת זאת, מעלה ולרשטיין על נס ילדים שגדלו במשפחות אומללות או אלימות: הם "הבינו בצורה נכונה את הדרישות ואת הוויתורים הנדרשים כדי לקיים קשר חזק. יש להם זכרונות כיצד הוריהם התאמצו והתגברו על חילוקי דעות, וכיצד הם שיתפו פעולה ביניהם בעיתות משבר. הם מפתחים במוחם רעיון כללי על סוג האדם שאיתו הם רוצים להתחתן, והדבר החשוב ביותר הוא שהם לא ציפו מראש לכישלון". עם כל הכבוד שכולנו נוטים לחלוק למומחים (ולרשטיין נחשבת למומחית בתחום הגירושים), הדברים נשמעים מוקצנים ופשטניים. בגיליון האחרון של "פסיכולוגיה היום" מובאים ממצאים של מחקר רב-משתתפים, שהצביע על כך שהגורם הקובע יותר מכל הוא מוצלחותו של ההורה במילוי תפקידו כלפי הילד. "הורה מוצלח יכול להיות גרוש, או בכלל לא נשוי, וילדיו יפתחו אישיות מוצלחת לא פחות מילדים שבאו ממשפחות בעלות שני הורים", מסכם המחקר. גם בנסיוני שלי בייעוץ ובמפגש עם מספר גדול מאוד של אנשים ממשפחות גרושות, וכן ממשפחות אומללות שלא נפרדו, מצאתי שלפחות חלק מילדי המשפחות הגרושות קיבלו דוגמה של השתחררות מקשר רע. חלקם זכה לראות את ההורים הגרושים (או אחד משניהם מוצאים קשר טוב יותר. במקרים רבים הילדים יודעים שגירושים אינם סוף העולם (ולכן גם נישואים הם לא תמיד דבר שחייבים לפחד ממנו, כי אינם מהווים מלכודת נצחית). חלקם לומד לכבד את האומץ של הוריו לחפש אהבה מאושרת. לעומת זאת, אנשים רבים שגדלו במשפחות אומללות, חיים בבגרותם את הסלידה כלפי אורח החיים של הוריהם, וחווים פחד גדול מחזרה על הדפוס הכובל שמתוכו הוריהם לא הצליחו להיחלץ.

 

במקרים רבים, התייחסותם כלפי זוגיות היא שלילית, כי הם רואים בה מלכודת חסרת מוצא שבה החיים הם סחי ומיאוס של שיעבוד, השפלה, חיכוכים בלתי פוסקים ועיוות יומיומי. ולרשטיין כותבת על פחדיהם של ילדי הגירושים: "תמיד נותרים בתוכם שרידים קשים ׁ פחד מאובדן, פחד משינוי ופחד מאסון שממשמש ובא, בייחוד כשהדברים מתנהלים למישרין". תוך כדי קריאה, עלתה בי השאלה, איך זה שאני, בת להורים שחיו יחדיו בנישואים יציבים לתפארת, לוקה בכל המכות שהיא מונה? מדוע אני בדיוק כזאת, עונה על כל האיפיונים של ילדי הגירושים: משחר נעוריי הייתי בטוחה שלא אמצא את בן-הזוג המתאים לי, לא היה במוחי שמץ של תמונה אפשרית אודות חיי הזוגיים העתידיים, במשך שנים רבות בחרתי בבני-זוג בלתי מתאימים. כאשר חייתי תקופות טובות, רעדתי מפחד שהן עומדות להיגמר בכל רגע, בכלל לא האמנתי שיש סיכוי שאהיה מאושרת, והייתי בטוחה שאם אמצא את בן-הזוג המתאים לי, אז בוודאי באותו רגע אחלה במחלה ממארת, או שהוא ימות לי. אילו הייתי אני הדוגמה היחידה, לא הייתי טורחת לכתוב רשימה זו. לאור מחקרים אחרים ומפגשים עם אנשים כה רבים המפריכים את ממצאיה של ולרשטיין לכל הכיוונים - האם ייתכן שבמחקריה היא סימנה את העיגול סביב המטרה?