ציפור שעוברת מעל אילת בדרכה מגרמניה לטנזניה או בחזרה, רואה פתאום את לאס וגאס ומחליטה לנחות. מהסקרנות. יש לה סיכויים טובים להסתבך ברשת שבפארק הציפורים, אבל על כך יסופר בכתבה הבאה. גם מי שמגיע במכונית מהמדבר נעצר באילת - סוף הדרך במובנים שונים. ככל שירדה הפופולריות של חופי סיני, חזרה אילת למעמדה כעיר מושכת תיירים מכל הסוגים. תיירות פנים, הכוונה, הרי מחו"ל כבר לא כל כך באים, של בני נוער, זוגות, משפחות וחבורות של מבלים בכל הגילים. התפוסה במלונות היתה גדולה כל הקיץ, ובסופי השבוע היה קשה למצוא חדר באחד מ47- בתי המלון שבעיר (זהו מספרם של אלה החברים באיגוד, מלבדם יש נוספים). לקראת החגים היה צריך להזמין זמן רב מראש. אגב, גם אוכלוסיית העיר הוכפלה בחמש השנים האחרונות.
את ההגדרה הטובה ביותר לעיר המיוחדת הזאת נתנה כלאחר יד בחורה שירדה לשם לפני שנתיים מהצפון: "אילת זאת עיר ללא תרבות", היא הסבירה לי. זהו, הבנתי מה הקסים אותי פתאום, אחרי שנים של רתיעה. עיר שלא מתחפשת לכלום, מה שהיא מציעה זה ים, מסעדות, בתי מלון בכל הרמות ושפע גדול של מה שמכונה אטרקציות – שזה בדרך כלל כינוי מנומס למסחטות כסף. ברוח המקום, בלתי הגיוני שלא יהיו שם בתי קזינו אמיתיים, גלויים, מפוארים ומוארים בשלל צבעים כמו בתי המלון, ומנוהלים כראוי בידי מאפיה. אם כבר, אז עד הסוף. ספינות ההימורים הם פשרה בלתי הולמת.
הקפלה המפוארת של הילטון מלכת שבא
מהמלון הנהדר בו התגוררתי (בתשלום, לא כ"מתנה"), שרתון מוריה, יצאתי לסיבוב בבתי המלון המגאלומניים בחברתו של יואב גדא, מעצב החי ויוצר באילת. גדא נולד בקיבוץ בצפון, נדד אחרי השירות הצבאי שנים רבות בכל העולם, חזר לתל אביב ולפני כארבע שנים השתקע באילת ונראה שמצא שם את מקומו. על הרהיטים המיוחדים שהוא מעצב עוד ידובר.
גם בסתיו, כשהרוח המדברית היבשה נעשתה נעימה, לא כדאי לשרך רגליים ברחובות. השמש קופחת באכזריות, אין מספיק צל וספסלים אין בכלל. מזל שלגדא יש ג'יפ ישן. מאוד נעים לרדת מהרכב הרעוע ולהיכנס בצעד אלגנטי להילטון מלכת שבא. וואו, איזה מבנה. קפלה ענקית שמעליות רצות בה למעלה ולמטה בפירים שקופים. מין שילוב מוזר של פאר מקומי מוכר, עם רצפה מאבן ירושלמית, וסגנון מצרי עתיק. מבנה הקפלה מאפשר לכל קול להישמע, כך שהקומה הראשונה מלאה רעש והמולה של אורחים שהגיעו לבלות את החג. אנשים דתיים, חילוניים, משפחות וחבורות של צעירים וצעירות שהגיעו בנפרד ואולי יתערבבו במהלך הנופש. נראה שההילטון הוא שוק המציאות לאנשים שיכולים להרשות לעצמם. וכנראה ישראלים רבים יכולים, המלון מלא לגמרי.
הנוף מהקומה ה-14 במלון דן
מלון דן, שגם בו אין עוד חדרים פנויים, שקט יותר. גם בשל המבנה (חלוקה למפלסים ולחללים נפרדים), גם בגלל האקוסטיקה הנוחה וגם מפני שלאורחים יש מקומות רבים להתרכז בהם. רובם מכונסים סביב הבריכה, כמובן, שם נערכים מופעים ושמח ורועש מאוד. בלובי מפכפך מעיין על סלעים בגובה חמש-שש קומות. קיר הסלעים עשוי בטון והצמחיה מפלסטיק. המים אמיתיים. פינות הישיבה הפזורות בשלוש קומות הלובי מורכבות מיצירותיהם של מעצבים נודעים (רון ארד ואחרים) ובפינה אחת בריכת דגים קטנה. איזה ערבובים ושילובי חומרים, לא ברור אם חם או קר שם. מה שבטוח, המיזוג מצוין. ואם אתם מזדמנים למלון, קחו את המעלית לקומה ה14-. יש שם חלון ענק הקרוע אל נוף מדהים של מפרץ אילת.
הרודס – הכי גדול, הכי מפואר, הכי מאיון עליון
סיקרן אותי במיוחד ארמון הרודס. לא מלון, ארמון, כלומר הכי הכי – הכי גדול, הכי מפואר, הכי נותן תחושת השתייכות למאיון העליון. זהו בעצם קומפלקס של שלושה מלונות: אחד רגיל, אחד מלון ספא והשלישי מלון אירועים. נכנסנו דרך הבריכה, והנה הפתעה. לא ישיבה במעגל גדול מסביב למים, אלא חלוקה לפינות המאפשרות פרטיות. מיטות השיזוף מכוסות בסדינים לבנים ועצים נותנים צל על פינות ההשתרעות. רגוע ונעים במיוחד.
העלייה מהבריכה למלון נעשית על מדרגות עץ ודרך מבנה עץ באווירת חוף נעימה. ואז הלובי. ענק, קריר, שיש בהיר על הריצפה והקירות, מרחב ושקט. נועם מפתיע. הכורסאות הגדולות מזכירות את אלה שהיו באמריקן קולוני בימיו הטובים. גם כאן, כמו בהילטון, העיצוב מודיע על השפעות מצריות עתיקות, בין השאר, ובמרכז הלובי מעוצבים "שרידי ארמון" ו"שרידי מוזאיקות עתיקות". אבל למרות שחדש וישן משמשים כאן בערבוביה וכל זה (בסופו של דבר הרי אי אפשר לצפות ליותר מדי איפוק מארכיטקט שזכה להשתלב במעגל המלונות של אילת, שהמיליונים נשפכים בהם כמים המותפלים) - הסך הכל נעים ושקט.
קצף וגלים באמבטיה בשרתון מוריה
בחזרה לשרתון מוריה. שיבה הביתה. חדר מרווח מאוד, מרפסת אל הים, אמבטיה גדולה, שיש על הריצפה והקירות, מקלחת נפרדת, חיים משוגעים. באמבטיית הקצף שלווה גדולה. עד שלחצתי בטעות על הכפתור של הג'קוזי. איזו המולה פרצה. המנוע ערבל את המים והקצף עלה וגבה. כל צימר נידח בקצה הארץ מציע כבר שנים ג'קוזי בכל חדר, ורק אני הקטנה טרם טעמתי מסמל הסטאטוס הזה. ובכן, די מוזר לטבול בים גבה גלים ורוגש ורועש ולעשות פרצוף של מיליונרית. וכשנדם השאון וכלו המים, ניסיתי לשטוף את הקצף שמילא את האמבטיה, אך זה מיאן להתפוגג. למחרת בבוקר עוד נשארו שרידיו על הקרקעית, כמו שלג מאתמול.
סיבוב במלון. בריכה מוצלת ויפה. עצי הצאלון עדיין פורחים באילת, בצפון פריחתם הסתיימה כבר ביולי. בלובי, שאחרי הסיבוב במלונות האחרים נראה קטן ורגוע, אני שוקעת בכורסה בהמתנה לפגישה הבאה.
בחיפוש אחר שירותים בחוף הים
זה יהיה סיור חופים, שבו יתברר שלכל אורך החוף, כארבעה קילומטר, אין שירותים ציבוריים בכ-לל. על פי חוקי המקום, כל מלון חייב לטפח את קטע החוף והטיילת הסמוכים לו. ובאמת טיפחו יפה, רק לשירותים לא דאגו. ובאשר למקלחות, נמסר לי מפי תושבת המקום שאלה שמול הרויאל ביץ' והרודס הם בסדר ולשאר לא כדאי להיכנס.
ובאשר למים, ובכן, כל מי שניסה יודע שהם קרים. אבל מה עלה בגורל המכולה המסתורית שטבעה ליד הנמל לפני חודשים אחדים? המסתורין נשאר יחד איתה עמוק בקרעית הים. ככל הידוע, היא לא נמשתה עד עצם היום הזה ואיש לא מוכן לגלות מה יש בתוכה ואולי התפזר סביבה. כולם ממלאים פיהם מים קרים. ככה שמי יודע מה באמת קורה במים השקופים.
נורא יקר לבלות באילת. בחודש מאי נסעתי לכרתים. הבילוי, חמישה ימים, עלה כ500- דולר לאדם. המחיר כלל את הטיסות, רכב שכור, דירת נופש וכל ההוצאות שהיו לנו שם. וטיילנו הרבה במכונית ואכלנו טוב. אי אפשר לבלות שבוע באילת במחיר כזה, רק החדר במלון יעלה מאה דולר ומעלה ליום לאדם. לכן כדאי לחפש דילים. למרות שהמקום נראה שוקק, גם מלונאי אילת מתלוננים על ירידה בתפוסה, ולכן הם מוכרים דילים טובים וראו זה פלא, באמצע השבוע אפשר גם לעמוד איתם על המקח.