מנורה של מי יודע כמה ואט נדלקת בשמיים

ספר חדש של יואל הופמן הוא סיבה מצוינת להשתחרר מאזיקיה של החשיבה הרציונלית. ביקורת

"אילו יכולתי לשיר לאמי כמו שאלן גינזברג שר לאמו שלו הייתי עושה זאת. יסגדל ויסקדש כשה שהוא מן התוספות המאוחרות מדי לספר הגדול שראשיתו בבראשית", כך כותב יואל הופמן בתחילת הפרק הרביעי של "השונרא והשמטרלינג", ספרו החדש. שמטרלינג הוא פרפר בגרמנית: זו השפה הראשונה ששמע הופמן בילדותו. את ה"שונרא" הארמי הכיר ודאי מאוחר יותר, תחילה כצליל חסר משמעות ואחר כך כשמו של "חתול", ואפשר להניח כי, בין לבין, "טעם" את צלילה של המילה ואולי אפילו התאהב בה, כדרכם של ילדים בודדים שנוטים לדבר אל עצמם ולשחק במלים. אם תרצו, כמו אהרון מ"ספר הדקדוק הפנימי" של דויד גרוסמן.

לספקולציה הביוגרפית הזו יש הדים רועמים למדי בכל יצירת הפרוזה של הופמן, מאז "קצכן" (שהוא בין הסיפורים הטובים ביותר החיים על המדף העברי) ועד לספר הזה. הופמן מתאהב בקלות בצלילים של מלים, באבסורדים של שמות (למשל, התאהבות ארוכה ב"אגס החשמלי", שהופיע בכמה מספריו, שאינו אלא תרגום מילולי למונח "נורה" בגרמנית).

ספירת מלאי לא סופית של אהבות-הופמן, כפי שהן משתקפות ב"ספר יוסף", "ברנהארט", "כריסטוס של דגים", "מה שלומך דולורס", "גוטפרשה", "הלב הוא קטמנדו" – תגלה לכל קורא שלו כי המחבר כופר באפשרות לספר סיפור אחד כסדרו. הוא מאמין בכוחו של הצירוף החד פעמי של היומיומי והבנאלי, ה"ריאלי" והחלומי, ה"עובדתי" והמטאפיזי. למשל כמו זה: "בבוקר אנדריאס אבי מוציא ספל מן המזווה ומביט בו ומחכה שהאיכרים הפלנדריים שמצוירים עליו יניפו את הקלשונים. מנורה של מי יודע כמה ואט נדלקת בשמיים".

כיוון שהסיפורים נשזרים זה בזה ממילא בתודעה של המספר, והתודעה טרודה בהשתאות ובפענוח ("פליאה שאדם נושא את העצמות שלו לכל מקום") מה שמקובל לקרוא לו "עלילה" מתחבא כאן בין פרקי הספר. "לו יכולתי להמריא כמו מטוס קל הייתי עושה זאת", כותב הופמן, אבל הוא יכול רק להיאחז בחלקיקים של הוויה ולתרגם אותם לכלל פרוזה שירית.

 

אנטי סיפור

 

"על מה דיברנו? הפליאה היא שדברנו", הוא כותב, וגם: "משברי הזכרונות קשה מאוד לשחזר תמונת עולם", ולמרות הקושי, והכפירה בעצם תוקפם של הזכרונות כישויות ("מהו הסטטוס האונטולוגי של זכרון ריחות", שאל הופמן את עצמו ב"כריסטוס של הדגים", ונדמה לי שעד היום לא קיבל תשובה מספקת), הופמן מחולל כאן כאן, לראשונה מאז "קצכן", מעשה ספרותי מעין-אוטוביוגרפי, שגיבוריו הם ילד קטן, משפחה של עקורים מגרמניה, ערימה גדולה של מתים שאינם נוטשים את המספר אלא ממשיכים להתקיים בתודעתו, העיר רמת גן כפי שהיתה בימי-התום של הישראליות. "מכל העולם הביאו שעונים לפלשתינה כדי לפתור את חידת הזמן, וכבר התחילו לשבת בבתי קפה, אבל אנחנו רצנו ממקום למקום כאילו אצה לנו השעה", הוא מעיר ומסרב לרוץ ומזמן לתוך הספר, באיטיות של חולמים, את השמיים, הירח, השמש ועונות בבית הספר שבהן "פרפר גדול כמו ספר תלמוד עמד מעל לראשינו".

לשיטתו של הופמן, אם ייתכן אנטי-גיבור, ודאי שייתכן גם "אנטי-סיפור". ועוד אחד, ועוד אחד. הנה דוגמה: "אני זוכר דברים כמו דלת הזזה ואת השלג הגדול של חמישים. והיה אדם גמל בחצר האחורית. מין דינוזאורוס שהציץ מחלונות שבורים והטיל כישוף. וראינו למורה שושנה את התחתונים. הקשת בענן העיד שכל מיני דברים נתרחשו הרי גורל. אכלנו את המחברות ומה שנצטווינו לדעת בעל פה ידענו [הו ידענו] מן הסוף להתחלה ואת הכוונות הפרחנו כמו עפיפונים". לו היה הופמן רוצה לספר, ודאי יכול היה לבנות מקרעי הזכרונות ואי-ההבנה סיפור עם התחלה, אמצע וסוף, שיש בו גם המורה שושנה, גם מראיתו של אדם מאיים בעיניו של ילד, גם שלג וגם מונולוגים בגנות שיטת החינוך בית הספר היסודי. אלא מה, שהוא לא רוצה לספר. בתשובה לשאלה האווילית למדי, "למה התכוון המחבר", הופמן מזמין את קוראיו לבאר את הכוונות מתוך הכתוב, לא מתוך ציפיות מוקדמות המבוססות על עולם קריאה שבו הדברים מתפענחים מעצמם בסדר כרונולוגי נהיר לכל.

 

אפשר להתחיל באמצע

 

אפשר, אם תרצו, לקרוא פרקים מתוך הספר כקואנים של זן. אפשר להתחיל באמצע. אפשר ואפילו רצוי לקרוא קצת בקול רם, כדי לפענח מדוע הופמן מתעקש על טקסטים מנוקדים בכל ספריו, על ריווח שהיה מטריד את מנוחתם של סדרים, על חלוקה לפרקים ועל הדפסה של הספר רק בצידו האחד של דף.

ועוד אפשר וגם רצוי לשכוח כמה מן הדברים שלימדו אותנו בבית הספר, על ספרים ועל דברים אחרים, כפי שהופמן ממליץ במובלע: "לימדו אותנו את ההבדל שבין אובייקטיבי לסובייקטיבי. אמרו כך: אובייקטיבי הוא הצל שמטיל אדם חולה על השטיח בין השעות חמש ושש, בנובמבר. סובייקטיבי הוא הצורך לישון או האדם החולה שזוכרים אותו אחרי שנה". ובכן, הנה הזמנה לטיול ברמת-גן של פעם, בין האובייקטיבי (שלעולם לא נדע מה פשרו באמת) לבין הסובייקטיבי (שרק מכוחו מתקיים מעשה האמנות), או הזמנה לטיול בעולמו של אנטי-מספר המאוהב אנושות במלים ולא בעלילות. יש בין אוהביו של הופמן כאלה שמייחלים בקוצר רוח לשובו של המספר המחונן מ"קצכן". יש המסתפקים בהמתנה, ובמתנות שהוא מפזר לאוהביו הממתינים. ויש מחנה קטן אבל עקבי של קוראים מסורים, שספר של הופמן הוא עבורם סיבה מצוינת להשתחרר מעט מאזיקיה של חשיבה רציונלית ופשוט לצחוק בקול רם, כמו שאפשר לעשות בפרקים רבים של "השונרא והשמטרלינג".

 

השונרא והשמטרלינג, יואל הופמן, הוצאת כתר.